שיכרון חושים דיגיטלי -- המשך
Printer-friendly versionSend to friendPDF version

 

אנו ממשיכים מהמקום בו הפסקנו, אל השאלה מה משמעותן של טכנולוגיות שיתוף המידע בחינוך

בשורה התחתונה: מה לעשות עם הטכנולוגיה בחינוך? כאן אנו צועדים את צעדנו הראשונים, והמסקנות שיש בידינו אינן חד משמעיות. אולם אם נלך בעקבות העיקרון המגדיר מהם תהליכי למידה, נוכל להתחיל ולנסות להשתמש בטכנולוגיות החדשות בהתאם. בחלוקה שטחית מאוד שעשיתי חילקתי את הטכנולוגיות החדשות בחינוך לשניים: רבות דובר על טכנולוגיה מתפתחת של שיתוף קבצים (לקריאה משותפת ולכתיבה משותפת) ושל שיתוף מאגרי מידע (הנגשת מאמרים, כתבי עת, עבודות וכיו"ב, שבהם יעשו התלמידים שימוש בעבודותיהם האישיות ובמהלך חייהם האישיים באופן כללי). במקביל מתפתחים אתרי הקורסים ברשת, שלהם אקדיש, בהמשך, מאמר מיוחד.

האם טכנולוגיות אלו חיוניות לתהליכי למידה? טכנולוגיות שיתוף הקבצים הפכו חיוניות משעה שצורת הכלכלה שלנו צמצמה את אפשרות הישיבה בספריות, ומשעה שהיכולת לארגן כנסים, ישיבות סיעור מוחין ודיאלוגים פשוטים הלכה ונעשתה יקרה ו/או בלתי אפשרית מסיבות אחרות. תכנות שיתוף הקבצים, והנגשת המידע לאוכלוסיות הולכות ומתרחבות עשויות בהחלט להוות מענה להתכווצות מקומו של הדיאלוג הישיר שבין אדם לאדם, לסיעור המוחין שנעשה פנים אל פנים, ואפילו לכנסים ולשיתוף פעולה בין לאומי בחינוך, שבעבר נעשה באמצעות פרויקטים של חילופי תלמידים. במקביל, טכנולוגיות אלו מאפשרות, כיום, לפתוח אפשרויות אלו בפני אוכלוסיות שהודרו מהשיתוף בעבר.

טכנולוגיות אלו לא עולות על הפרקטיקות הישנות שיורדות מבימת ההיסטוריה, ואינן פחותות מהן. כמותן בדיוק, הן מאפשרות סוגים מסוימים של שיתוף העשייה האנושית ואינן מאפשרות סוגים אחרים. השאלה המרכזית היא האם נדע להשתמש בטכנולוגיות החדשות לשם שיתוף, חלוקה, דיאלוג ופיתוח משותף של ידע ויכולות, או שנהפוך אותן לעגל זהב שבו נימדד בכמות זרימתו של המידע בין התלמידים וביכולתם לעשות שימוש בטכניקות. במקומות בהם טכנולוגיות אלו לא מספקות מענה ראוי, יש לחפש אחרות, תוך מתן תשומת לב למהות אותה אנו מעוניינים לשמור שהייתה חבויה בדרכים הישנות בהן יצרנו דיאלוג ושיתפנו מידע. אם יורשה לי להוסיף כאן את דעתי האישית, האפשרות להרחיב את מעגלי האוכלוסיות השותפות למידע וללמידה היא הראויה להיקרא 'מהפיכה', כלומר אפשרות זו היא המרכיב שאליו יש להתכוונן בפיתוח כלי השיתוף. זאת מהסיבות עליהן פירטתי בספרון השלישי בסדרת הספרונים של המכון 'מבנה הנפש בין ניטשה לפרויד'

בנוסף, שקיעתם של אמצעי התקשורת (עיתונות, רדיו טלוויזיה) אל הגיון הכלכלה הקפיטליסטית לא מאפשרת יותר את זרימת המידע החופשי והביקורת החופשית שאפיינה את המדיה במאתיים השנים האחרונות. פעם, כשרצינו להוכיח תלמידים על בורותם שאלנו אותם: 'קראת עיתון בשבוע האחרון?' היום השאלה חסרת טעם: העובדה שבני אדם קוראים עיתונים היא חלק מבעיית הבורות. ניתן לבכות על קריסתה של המדיה (בכי ונהי שלא אקח בהם חלק), אך בתום תקופת האבל יש למצוא לה תחליפים. שיתוף ברשת הוא סוג של תחליף. כיום ניתן, למשל, לשתף כתבה מעניינת בתיקיה, ובקום לשאול על הרעיון המרכזי בפסקה 10, למשל, לבקש מהלמידים להשתתף בדיון באמצעות טכנולוגיה כזו, או אחרת, ברשת. לדעתי האישית בלבד, עדיף לאסור על קריאת עיתונים ועל צפייה בטלוויזיה עד גיל 18. הרשת, על כל תחלואיה, בריאה יותר, במיוחד כשיש בידי המורה תיקיות משותפות. שוב, השאלה המרכזית תהיה איזה שימוש נעשה בתיקיות.

מה בנוגע ללמידה עצמאית באתרי קורסים דיגיטליים? לכך, כאמור, אקדיש מאמר נפרד. בינתיים אציין רק שרכישת היכולות אותן ציינתי למעלה: היכולת להבחין בין מטרות שבהן כדאי להשקיע מאמצים ובין מטרות שבהן לא כדאי להשקיע מאמצים, ופיתוח היכולת המוסרית, לא ניתנות לרכישה עצמאית בלמידה אל מול מחשב. פיתוחן מחייב מפגש מילולי מול מורה, שם תיבחנה האמירות אל מול המציאות המילולית בזמן אמת, ותוך אימותן אל מול מציאות היומיום. התהליך הזה אינו מוגבל לקורס אחד והוא אינו מדיד. הלמידה היא מפגש של אדם עם אמונות שלו עצמו, ואימות מתמיד שלהן אל מול המציאות ומול מורה שאמון על הגיונן של התיאוריות. כאשר התלמידים לא יכולים להגיע אל הכיתה (קורסים הניתנים לאוכלוסיות עובדות, או אסירים) הלמידה המתוקשבת צריכה להכיל תחליפי דיאלוג.

מדוע בכל-זאת נחוצים האתרים הדיגיטליים? כאן אוכל להביא רק את הניסיון שלי. הניסיון שלי מלמד אותי שהשיעורים בכיתה אינם מספיקים, כיום, לצורך למידה ופיתוח יכולות מהסוג שתיארתי. בנקודה זו, מתרחש שינוי משמעותי, שאתר קורס דיגיטלי מהווה בו, לפי הניסיון שלי, מענה מבטיח לתלמידים דוברי עברית (לא לתלמידים דוברי שפה זרה), למרות שנעשים בו כיום רק גישושים ראשונים.

הבעיה, כפי שאני מבינה אותה כיום, היא שמערכת החינוך כה לקויה, והנורמות החברתיות, שנראות כאמת, כה ירודות מבחינה מוסרית, עד שתלמידים אינם מסוגלים להבין תיאוריות פשוטות. הם אינם יכולים להבין אותן משום שברוב התיאוריות הפשוטות, והטריוויאליות ביותר, חבויה נקודת מבט, אשר במציאות של היום בישראל היא ביקורתית מעבר לגבול תפיסתם של רבים מהתלמידים. חישבו, למשל, על הרעיון היסודי בגישה הליברלית, לפיו התנאי לקיומה של חברה דמוקרטית הוא אי אמון בסיסי ועקרוני בין האזרח לבין השלטון. מרעיון זה עולה שנאמנות בלתי מותנית של האזרח למדינתו היא ראשית קיצה של הדמוקרטיה. לא צריך להגיע לרעיון מסובך זה בשיעור המבוא. די בהצגת עקרונות החוזה החברתי של תומס הובס כדי ליצור קשיים לרוב האוכלוסייה בישראל. זאת משום שהמשמעות החבויה מאחורי הדברים מובנת לתודעה, גם אם באופן שלא מאפשר לסטודנט לעקוב אחריה במודע. במקרים האלו ניתקל בקשיים גם כאשר המצגות שנבנה יהיו פשוטות עד כדי גיחוך.  

יותר מזה: תלמידים לא מקבלים הכשרה שתאפשר להם להתמודד עם מידע המערער על תפיסות דומיננטיות. שהותם הארוכה בבית הספר, או תהליכים מצמצמי קוגניציה שמתרחשים בחברות שקיומן מתבסס על תנאים שגורמים סבל לאחרים, או הרגלים שרכשו במקום אחר, לימדו את התלמיד הממוצע לדחות על הסף בשעט-נפש כל שאינו מתיישב מראש עם אמונתו.

הדבר הופך רבים מהשיעורים לסחבת שעניינה ריכוך התנגדות, ושיעורים פשוטים שעניינם העברת מידע פשוט הופכים לכר להתנגחויות חסרות תועלת. במקרים כאלו עדיף לתת לתלמידים ללמוד את השיעור בבית. בדרך-כלל, לאחר שיקבלו מבט כולל על התיאוריה, ישככו רוב הוויכוחים חסרי התוחלת ויתפנה מקום לשאלות רלוונטיות שיאפשר תהליכי שינוי תפיסה, ורכישת נקודות מהט נוספות. הדוגמה שאביא כאן היא התיאוריה של זיגמונד פרויד על תסביך אדיפוס. בשנים האחרונות בהוראתי נתקלתי בחוסר נכונות, עיקש יותר מבעבר, להעביר את ההרצאה. הרעיון של פרויד, מוסכם ככול שיהיה בתרבות המערבית, אינו מקובל על רוב תלמידי ישראל שנתקלים בו לראשונה באוניברסיטה או במכללה. כתוצאה מכך, הרצאה פשוטה, שעניינה שרטוט המהלך של פרויד, עלולה לקחת שלושה שיעורים כפולים (!). בסופו של תהליך ארוך ומיגע, יודו כולם שרכשו נקודת מבט מעניינת על התרבות. במקרה כזה עדיף לתת הרצאה מקוונת ועבודת בית לפני הדיון בכיתה. לפי הניסיון שלי, במקרה של תסביך אדיפוס זה עובד. בכיתה יהיה אפשר לנתח סרטים ומחזות, ולדון בסוגיות חינוכיות העולות מהתיאוריה ביתר קלות (למשל, ההיסק העולה מהתאוריה, שאותו כמעט אף אחד לא יצליח ללמוד בבית, במיוחד לא הורים וגננות שכבר גידלו ילדים , שחינוך מוסרי בגיל הרך הוא מיותר ומזיק).

סיבה נוספת לשימוש בטכנולוגיות שונות של למידה מרחוק היא שחוסר הקריאה לפני השיעור הופך את ההרצאות בכיתה לסיכום של החומר שאותו צריך היה לקרוא בבית. במקרים כאלו כדאי להשתמש בפרקטיקות של למידה בבית, שאינה מבוססת על קריאת הטקסטים המקוריים, במטרה להכין את התלמידים לשיעור. כאן יהיה על המרצים לחשוב לעומק על מקומה ההיסטורי של הקריאה, ועל תחליפים מתאימים לתקופה שלנו, שבה תלמידים לא קוראים. דעתי האישית היא שהקריאה, כמו השימוש בטכנולוגיה, אינה מטרה בפני עצמה. היא דרך לרכישת יכולות אחרות, שניתן, אולי לרכוש אותן בדרך אחרת, שאותה, כמרצים, עלינו לפתח במכללות שמאפשרות ניסוי ותהיה (אל תנסו אם אין לכם/ן קביעות. מוטב שתעשו כאילו אתם/ן מלמדים/ות).

דבר נוסף שאליו שמתי לב בשנים האחרונות הוא שהתלמידים צריכים פעמים רבות לשמוע את ההרצאה פעמיים (אולי בגלל הסיבות שמניתי קודם). לכן כדאי מאוד להשתמש באתרי קורסים ובהם סיכומים והרצאות ומצגות, לא כתחליף לכיתה, אלא כמקור להכנה לשיעור ולחזרה.

יש סיבות נוספות לשימוש בטכנולוגיה דיגיטלית, אך צריך לשים לב שהן ישרתו את המטרה לשמה נועדה הלמידה: לא כלי אינסטרומנטלי לקבל תעודה בקלות יתר, אלא תחליפים ללמידה שעניינם לקדם את השימוש בתיאוריות ככלי להבנת המציאות ולהתפתחותו של אדם טוב יותר (היכולות עליהן דיברתי למעלה).

אסיים באנקדוטה מחיי האישיים, שאולי היא רלוונטית לסוגיית התקשוב. אני מלמדת שנים ארוכות, בנוסף על עבודתי המבורכת במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, במכללה שבה אין לי סיבה נראית לעין להמשיך וללמד: התנאים מעליבים, היחס להוראה לא רציני והתמיכה בתהליכי ההוראה והמחקר לא קיימת. כך שגם אם הגיעו למכללה זו מרצים מבטיחים בתחילת דרכם, השיטה עצמה מבטיחה שישחקו ולא יתפתחו, ויפכו לאנשים משמימים המשחקים באקדמיה במקום לחיות אותה. בכל שנה מחדש, כשאני לא מודיעה על עזיבה, מוטחים בי עלבונות מבני משפחתי היקרים. הטענה המרכזית היא שאני דבקה במצבים הרסניים, בעקבות ילדות לא מוצלחת במיוחד, ומשתמשת בתירוצים עלובים. אינני מכחישה גורם זה. ואף מודה בו בפומבי, בהספד שאעלה בימים הקרובים לאתר זה לדודתי האהובה שעלתה בשבוע שעבר בסערה השמימה, לדברי הרבנים שהספידו אותה, ונרצחה על הכביש במעבר חציה באופן בו אני מגדירה את הדברים. אבל כשאני מנסה לחשוב לעומק מדוע אני ממשיכה שנה ועוד שנה בתנאים אלו, אני מגיעה למסקנה אחרת. שתי סיבות מרכזיות יש לדבר, מעבר למשיכתי הפתולוגית למצבים הרסניים: הסיבה הראשונה היא מאגרי המידע העשירים של הספרייה המרכזית, הן העותקים הקשיחים והן אלו הדיגיטליים, בעיקר האחרונים. בלי מאגרי המידע העשירים הללו, הנגישים בלילה וביום, לא אוכל להמשיך ולחשוב ואולי אמות. אני מניחה שמצבם של הסטודנטים דומה לשלי: התיקיות המשותפות, ואתרי הקורסים הזמינים באינטרנט מאפשרים לכל אדם, בכל רגע, לחשוב שוב. הצורך לחשוב, בכל נושא, איננו עולה דווקא בשעת השיעור. הוא עולה ברגעים לא צפויים, והרשת מאפשרת לתת לו מענה בכל רגע ורגע. בעבר, דחינו את המחשבות לבוקר, ובבוקר הלכנו לספריה, אם אורח חיינו אפשר לנו זאת. היום אפשרות זו צומצמה מאוד. גם אם רוב הסטודנטים לא ישתמשו בחומרים באופן זה, עצם העובדה שהם נמצאים שם, ומאפשרים את החזרה והתרגול והמחשבה מחדש חשובה.

הסיבה השנייה היא שמכללה זו הינה המקום האחרון, שאותו אני מכירה, שבו יש באפשרותי להזמין את הסטודנטים בימי אביב נעימים לשבת על הדשא, וללמוד בעזרת עיפרון ונייר את מה שמופיע במצגות המשוכללות שלי וברשת. וכל עוד ההוראה מחוברת באופן זה לאדם, אני מרגישה בריאה.