אוי השרוך, אוי הברוך! חלק א'
Printer-friendly versionSend to friendPDF version

גולשות וגולשים יקרים, להלן קטע ממפגש פילוסופי מסדרה שאותה נפרסם בהמשך, העוסקת בפוסט קולוניאליזם וחירות. המאמר מוגן בזכויות יוצרים, אין לצטט ממנו ללא הפניה למקור, או לעשות בו שימוש מסחרי ללא אישור מפורש ממכון אור לאומנויות הרוח. מפאת התארכות היריעה, אנו מביאים כאן את תחילת הפרק, המחולק לשלושה מאמרים נפרדים.

בדברים שיובאו להלן נציג מזווית ראיה, שנזנחה לאורך השנים, את אירועי "משחק השרוכים" הידוע, בין הפועל בית-שאן לביתר ירושלים, משנת 1998. משחק זה התפרסם בכך ששחקני אחת הקבוצות שיחקו 'כנגד חוקי המשחק' תוך שמירה על הכללים הפורמליים של משחק הכדורגל. מדוע בחרו בדרך זו? מדוע דווקא במשחק זה? בתוך ההמולה העוטפת מאז את אירועי המשחק, קולם של אנשי בית-שאן לא נשמע. התל-אביבים, שהיו המקופחים הגדולים של האירועים, דווקא השמיעו צעקות לרוב, אך ניראה כי לא ירדו לעומק הצרה שאליה נקלעו: התחושה שנפגעו קשות בסיטואציה בה איש לא עבר על החוק. כאן נרצה לומר: זהו בדיוק המשחק ששיחקה הפועל בית-שאן בהצלחה רבה — המשחק לפי הכללים, וכנגדם, משחק המותיר קורבנות דוממים, או קורבנות צעקניים. מדוע דווקא בית-שאן היטיבה לשחק משחק שכזה? מדוע כנגד הפועל תל-אביב? להלן ננסה לעשות סדר בדברים, תוך שננסה לדבר בשמם של אנשי בית-שאן. לא נחזיר את האליפות הגזולה לתל-אביב, אך, לפחות, נמקם את האובדן בתוך הקשרים שיסבירו אותו, ולוא גם חלקית.
 

1. על מה שמדברים ועל מה ששותקים

הפרקון הקצר הזה בא לעשות צדק. יתכן כי הוא יובן ליודעי ח"ן בלבד, ויעלה את חמתם של רובם. על יודעי ח"ן אלו אמנה את קוראי הספרות הפוסטקולוניאלית, אוהבי החירות ואוהבי הכדורגל. האירוע שבתוכו אנו נמצאים ירד מזה שנים רבות מן השיח הציבורי אך לא נשכח מלב, והוא חי ונושם ובועט בכוח בקרבם של אלו הנמנים עם הקטגוריה האחרונה של יודעי הח"ן שהזכרתי מקודם (קרי, אוהבי הכדורגל).

ברצוננו לעשות צדק עם הצד השותק זה כאחת עשרה שנים. שותק, אולי מחמת הבושה, ואולי מחמת אותו מצב שבו הכל ברור אך המילים אינן... [1]ואז שוב נותרת הבושה; ככול שהזמן עובר והמילים של הצד האחר מתגבבות ומצטברות, ומוצאות להן פורומים שונים ומגוונים להתנסח בהם, מתמזגות להן שתי הבושות: זו שבאה בעקבות האירוע, וזו שבאה כתוצאה מחוסר היכולת להסביר את הדברים. לשתיהן, בסופו של דבר, קוראים בושה. ובכל זאת הן שונות זו מזו, ולכן לבושה מתווסף הבלבול... ואיתו — אבוי — שוב הבושה. אולם, אנו מעונינים בצדק, ולכן נפרום את הבושות זו מזו וננסה להציב במקומן מילים.

לפני שנתחיל במלאכה נגלה סוד כמוס, ולאחריו נסביר הסבר קצר:

הסוד הכמוס: הסגרת סוד כמוס היא מעשה בגידה ואכן נבצע כאן מעשה בוגדני. זוהי דרכן של מלחמות הצדק: הן בוגדניות. הצדק איננו אלא סוג של נקמה ועל-כך דיברנו במקום אחר (ראו המפגש הפילוסופי השני בסדרת המפגשים "מבנה הנפש בין ניטשה לפרויד"). הנקמה אינה יכולה להרשות לעצמה התחשבות בצרכים פרטיקולריים העומדים בדרכה. כמו הצדק של בתי המשפט, היא עיוורת לקורבנותיה התמימים — אלו שעברו בדרכה במקרה, אלו שלא היו מודעים להשלכות מעשיהם על מבקשי הצדק, אלו שמעשיהם השתקפו באופן לא צפוי במראה של מי שראה את עצמו כקורבן. "כי צדיק בדינו השלח" כתב פעם נתן אלתרמן, והוסיף "אך תמיד בעוברו שותת, הוא נושא כמו טעם מלח את דמעת החפים מחטא"[2]. אמירה זו נכונה הן לנוקמים בחוק והן לשופטי בתי המשפט, שדיניהם נגזרים, תמיד, בסופו של חשבון ארוך, באופן דומה לסכין החותכת בבשר החי, תוך שהם מותירים שוליים מדממים משני צדי החתך.

וכאן אנו מגיעים לסוד הכמוס: אהבת הכדורגל היא עניין מתעתע. סוציולוגים רואים בה 'שסתום לחצים'. בני משפחותיהם של האוהבים שולחים אותם למשחקים במחשבה שבמגרש יתפרקו קצת מעמל יומם וישובו הביתה רגועים ונכונים לשבוע מפרך נוסף. אולם אוהבי הכדורגל נוצרים בלבם סוד המאפשר להם לחיות בשלום עם סביבתם התובענית. סודם הוא שבסופו של שבוע מפרך, אל מול האוברדרפט פעור הפה, בני הזוג התובעניים, דרישות הבוס והלקוחות, הארנונה ומס הכנסה, הדבר החשוב ביותר עבורם הוא מצבה של הקבוצה בליגה. למעשה, כל משא השבוע, בו סחבו את גורלם על גבם כנשוא חטוטרת, לא היה אלא הפוגה קלה מצרות הליגה ומתקוותיה. הם יודעים כי בסופו של יום אחרון, שבהכרח יגיע, לאחר שייפרדו בכאב מבני הזוג והילדים, לאחר שינתקו מגע מעולם שטוף דמעות הסב סביבם כמערבולת של פרפור גסיסה אחרון, רגע לפני שיכנסו בשעריו של עולם לא נודע, או ידומו לנצח, הם יתפנו לערוך בשקט את החשבון האחרון. חשבון זה יהיה מאזן הניצחונות הגדולים, ההפסדים המפוארים האליפויות והגביעים. פרידתם האחרונה תהיה פרידה מעולם שתשתיתו היא רשת אצטדיונים, המהווה את עמודי התווך של מה שהיה עד לפני רגעים מספר העולם כולו — רשת שעליה תלויים כקישוטים של חג מולד אהבות, משברים, 'בוכתות', ארנונה, פיטורין ומשכנתא.

עולם המעמקים ופני השטח: לאורך תקופת החיים אהבת הכדורגל היא כעין אוקיינוס הפועם במעמקי הנפש. בזמן המשחקים מתאחד לו עולם תת-קרקעי זה עם פני השטח וזוכה למקומו המכובד על פני המציאות. לכן שפתו היא שפה מתפרצת, גרוטסקית זורמת, לעיתים ללא קשר לקורות על כר הדשא, אשר תמיד משויך יתר על המידה לעולם שעל פני השטח. העובדה שמשחק הכדורגל מהווה מקום מפגש של אוקינוס המעמקים עם פני השטח — הממוקמים בעולם החושי — גרם ללא מעט תקלות בניסיון 'המדעי' להבין את המתרחש בזמן המשחק. ה'מדענים', המגבילים עצמם לעולם החושי, ואשר עבודתם חותרת לגילוי החוקיות המאפיינת אותו, נדונים להחמצה תמידית של האירוע.

במשך השבוע ישקע לו האוקיינוס בחזרה למעמקיו, ויפנה את מקומו לעולם שעל פני השטח. שם יתקלו אוהבי הכדורגל במשכנתא, פיטורין, אסיפות הורים, הזדמנויות עסקיות ואירועים משפחתיים. לעיתים יקרה כי עולם השטח על צרותיו ותובענותו יכסה על פני האוקיינוס לשנים מספר, והאדם ידיר את רגליו ממקומות המפגש של שני העולמות. לעיתים יֹאבד האוקיינוס מעולם השטח וישקע למעמקים, יחד עם מאובנים אחרים כגון זכרונות הילדות, האהבה ושאר ריגושים, וייסגר עליו הגולל. אך כמו כל רבדי הנפש השרויים במעמקים, הוא ימשיך לפעום ולנסות להניע את הנפש הקשורה עם עולם השטח, לעיתים ללא הצלחה.

כמו כל רבדי הנפש השרויים במעמקים, האירועים בעולם התת-קרקעי אינם מאורגנים בקטגוריות של זמן ומרחב. הם חיים, בועטים ופועלים לעיתים אחרי עשרות שנים, ללא התחשבות בצורכי הזמן והמקום, גוזרים מרמור, או גאווה, קריזה או נחת מחויכת, אנכרוניסטים וחסרי הגיון.

מדוע סיפרנו כל זאת? האם בוגדים אנחנו בהסדר הייחודי של אוהבי הכדורגל עם נשותיהם ובני משפחתם האחרים? אולי. ככלות הכל, אנו שרויים עמוק בתוך תרבות ההצצה והריטינג. בעולם שכזה הסגרת סודות היא יחצ"נות יעילה. אך, כפי שאמרנו מקודם, יש לנו מניע המצדיק את הבגידה: ברצוננו לעשות צדק. ברצוננו להצביע על אקט של חירות שבוצע בראווה הירואית, ולא זכה למקומו המכובד לצדם של מאורעות גדולים. הוא לא זכה לזאת מכיוון ששותפיו חסרו בשעתו את השפה המתאימה ואת הקשרים הנכונים בעולם שעל פני השטח.

ההסבר הקצר: לאחר שהסגרנו את הסוד, אנו פונים להסבר. באוקיינוס המעמקים אנו חווים חוויות, ובעולם שעל פני השטח אנו מדברים עליהן, ועורכים בהן סדר. הסדר הזה, שאנו עורכים בעזרת הלשון, יקבע את משמעות החוויות שאנו חווים. לאחר שנקבע את החוויות בתוך הלשון, תהפוך לה החוויה הלא מוגדרת לניסיון — נדע מה קרה[3].

אמרנו שהשיח בין בני האדם הוא שקובע את משמעות החוויות שחווה האדם, ומעצב את משמעות החוויות לכלל ניסיון. חוויה היא אירוע שנחווה בחושים, או במערך הרגשי, אך לא מצא (עדיין) את מקומו על מפת המציאות המוכרת לנו. זאת משום שהמציאות המוכרת לנו מוגדרת, תמיד, בעזרת שמות עצם, מיקומם במרחבי הזמן והמקום ותאור פעולתם במרחבים אלו, שמות תואר המוצמדים להם ורשת היחסים ביניהם (X נמצא ליד Y; X הוא מכוער; X מסתיר את Y; X הזיז את Y; X גרם ל-Y; X אוהב את Y; X הוא Y; וכן הלאה). ניסיון הוא הדבר שעליו אנו יכולים לדבר.

החוויה איננה יכולה לכוף עצמה לקטגוריות הלשוניות. היא אירוע חושי-נפשי שבו קורה דבר מה. מהו הדבר שקרה? את זאת נוכל להגדיר רק בעזרת הלשון, וזו איננה מיטיבה לתרגם את החוויות הגופניות-נפשיות. חישבו, למשל, על אהבה. כולנו מכירים את הרגש. אך מה קורה לנו כשאנו רוצים להסביר את הרגש הזה לחברים? "יא אימי, יא אבי, מה היה לו ללבבי", שואלת הנערה המבולבלת בשיר ידוע, "נא אמרי לי אימא אם, איך קוראים לזאת בשם"[4], היא מתרגמת את בקשתה לעברית ברורה יותר. בפזמון זה של נתן אלתרמן מבקשת הנערה לדעת מה היא החוויה שהיא חווה, שכן אין לה היכרות מוקדמת עם התחושה. או, אולי, היא יודעת שהשאלה המנוסחת באופן זה היא הדרך להסביר שהיא מאוהבת. אם תגיד 'אני מאוהבת' לא תצליח להעביר את עוצמת החוויה.

'אהבה' הוא שם עצם, ויש דרכים אין-ספור למקם את שם העצם הזה על-פני רשתות של שמות עצם אחרים, שמות תואר ומילות יחס. המיקום הזה, הלשוני יקנה לחוויה את משמעותה ('אהבה היא צרה', 'אהבה היא הדבר שבשבילו כדאי לחיות', 'אהבה היא כמו סם', 'אהבה היא רגש עז', ועוד). אבל מה זאת אהבה? האם שלל הביטויים שהבאנו, ועוד רבים אחרים, ייטיבו להעביר את התחושה 'אהבה'? התחושה תיוותר, לעולם, עשירה יותר מכלל הביטויים הלשוניים המתרגמים אותה לשפה המשמשת לתקשורת בין בני האדם. גם אין הכרח שהדבר הזה 'שארע לו ללבבי' יהיה אהבה. בשביל הורים מסוימים עשויה התחושה הזו של הבת לסמן אובדן, סימן לפריצות, תחושה מן הסוג של התחושות המורות כי הגיע הזמן להזמין את השדכן.

אמרנו שהניסיון שבא בעקבות החוויה יתגבש כאשר החוויה תוגדר על מפת המציאות כלומר, כאשר תוענק לחוויה משמעות בעזרת הלשון, והיא תהפוך לניסיון. הניסיון מתעצב בהתאם לשפה הנגישה לאדם, לניסיון קודם, לדימויים הרווחים ולמטפורות המוכרות, ומוגבל אל אלו. כשחסרות המילים לתיאור החוויה, היא נותרת לא מוגדרת ומתקשה להטביע את חותמה בעולם שעל פני השטח. לעיתים ישפיע הדבר גם על יכולתה של החוויה להניע את עולם המעמקים.

תרגום החוויה לכלל ניסיון מסרס את החוויה וגודר אותה במסגרות צרות. לעיתים סירוס זה אינו מורגש, והחוויה מתיישבת בתוך המסגרת שהותוותה עבורה ומתייצבת בתוכה. למשל, 'תשוקה ללחם עם הרבה חמאה, קצת זיתים שחורים ומעט זעתר' היא סוג של תחושה, של אירוע גופני-נפשי כלומר, של חוויה, אשר התרגום המוגדר מאוד שלה עשוי לגרום סיפוק עוד לפני שמרחנו את הלחם. זוהי התחושה שאנו יודעים, בדיוק, במה חפצנו.

אולם לא תמיד כך הוא הדבר. לעיתים, כשמתרגמת החוויה לכלל ניסיון, היא עוברת עיוותים כה גדולים, עד שהפער בין מה שחווינו למה שהצלחנו להגדיר אינו מאפשר לקבע את החוויה בתוך עולם של משמעות. במקרה כזה עשוי שלא להיווצר ניסיון. חישבו, למשל על תלמידה צעירה, המנסה למחות כנגד עוול שנגרם לה, ומוצאת את עצמה עומדת מול ועדות המשמעת כמפרת חוק. תלמידה זו לא תוכל להגיד לעצמה: 'ניסיתי למחות, ולא הובנתי'. היא חלשה, איננה שולטת בשפה, ואיננה מכירה ניסיונות דומים של בני גילה. אם איש לא יסביר לה: 'ניסית למחות ולא הובנת' היא תיוותר מבולבלת בנוגע לאירוע, וחסרת ביטחון לגבי פעולותיה בעתיד. התחושה הפוקדת רבים מאיתנו לעיתים, שבה איננו יודעים אם האופן שבו אנו מגיבים הוא 'לגיטימי' או סימן של 'שיגעון קל', או 'בורות גדולה', היא תוצאה של הצטברות פערים בין חוויה לבין האופן בו היא תורגמה לניסיון. זוהי תחושת בלבול לגבי המציאות, הנובעת מכך שאין לנו די ביטחון באופן בו אנו מגדירים לעצמנו את הדברים. אם נדע להסביר לעצמנו מה קרה קודם, ונרגיש בטוחים מספיק בכך שההסבר שלנו תקף, כמו כל הסבר אחר, נוכל להחליט כיצד להגיב, או להתייעץ עם אחרים, או להבין מה עלינו ללמוד בנוגע לאירוע.

 

2.שפה וכוח

הכוח להגדיר חוויות ולהפוך אותן לניסיון נובע הן משליטה בשפה, הן מהיכולת להשתמש במדיומים שונים של תקשורת, והן מהסטטוס של הדוברת. שליטה בשפה היא יכולת נלמדת; היכולת להשתמש במדיומים שונים של תקשורת היא פונקציה של גורמים פוליטיים המאפשרים חופש דיבור, או שאינם מאפשרים אותו, ושל יכולת כלכלית לפעול במסגרות שיח שונות ולדבר בהן (לכתוב ספר, לעשות סרט, להתפנות לרגע ולכתוב מאמר לעיתון, לאסוף קהל תלמידים). הסטטוס של הדוברת קובע מה מותר לה להגיד ומה אסור במסגרת התפקיד שהיא ממלאת.

כשבניה של תרבות מסוימת סובלים מחינוך לקוי, מחוסר משאבים פוליטיים-כלכליים, או מקושי לרכוש סטטוסים יוקרתיים, עולם הניסיון שלהם מתפוגג תדירות, והם נותרים אילמים, עילגים, מובסים ונחשלים. עולם הניסיון שלהם דומה לעולם הניסיון של אותה התלמידה עליה דיברנו מקודם.

במקום שכזה מבקש לו הטקסט שלנו להשחיל עצמו ולהעניק פרשנות. הוא מבקש להעניק משמעות לאירוע שלא קיבל את משמעות ראויה בזמן בו הוא ארע. הוא ארע על מגרש הכדורגל, ולכן, כפי שהסברנו בתחילת הפרק, חי ובועט מתחת לפני השטח. אבל לא רק בכדורגל עסקינן. בטקסט זה נבקש להראות כי סירוס עולם הניסיון של תרבות אחרת גובה מחירים בתרבות המסרסת. כאן נרצה להראות כי הוא גוזר בורות על מי שמנסה לדבר בשם ההשכלה.

חלק ב