היכן לשים גבולות, ובאילו נסיבות
Printer-friendly versionשלח לחברPDF version

כל הורה שואל/ת את עצמו/ה מספר פעמים ביום את השאלה. רבים מאתנו כבר עברו מספר סדנאות, בהן למדו להגיד 'די!' 'לא!' 'אין שוקו ב-12 בלילה' 'עכשיו לקום!' וכיו"ב. או, אולי למדו בדיוק את ההפך: 'אם הילדה רוצה, סימן שהיא צריכה', 'אם ילד בוכה, אז לא טוב לו', 'ילדים הם לא שעון, צורכיהם אינם מאורגנים לפי סדר היום שלנו ובכל זאת יש להם צרכים'. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור הבא, אשר ארע לי.

כשהייתה ילדתי בת שלוש וחצי הבאתי אותה אל הגן. תגובתה הייתה בכי של שעה וחצי אל מול הגדר, והיא התמידה בגינוני הטקס הללו (גם אם במינונים הולכים ויורדים) על גיל חמש. באמצע העברתי אותה גן, אך דבר זה לא שינה את נוהל הבכי בבוקר. ילדתי ידעה לעמוד על שלה בערך מאותו הרגע שבו יצאה אל אוויר העולם וכוונות טובות של הורים, גננים ומורות ממעטות לשכנע אותה מיני אז ועד היום. הבכי נראה היה כעוד מרכיב ממרכיבי היחס שלה אל העולם: 'כאן, כמו בכל עניין אחר, אני אקבע מתי תלך אימא'. הנחייתם של הגננים בגנים הייתה ברורה: החל מהשבוע השני, הם המליצו להורים לעזוב את הגן לאחר כחצי שעה, גם אם הילדים עדיין בכו. הגבול הברור, סדר היום הקבוע, הסברת הפנים בגן היו אמורים לעשות את שלהם ולהקנות לילדים ביטחון ושקט נפשי.

הצוות עשה רושם של צוות מקצועי בהחלט, ובתוך כאוס הלחצים של ילדה בוכה ועבודה תובענית נעניתי להמלצותיהם. לזכותם יאמר כי אחר הצהרים הייתי אוספת מהגן ילדה מחוייכת ועליזה. בסביבות גיל חמש הבכי נרגע, וסדר יום שגרתי ירד על הבית. לימים, בכדי לטפל בבעיה מסוימת, הגעתי עם ביתי אל יועצת. היועצת, בהתאם לשיטה הרפואית ממנה היא באה, ערכה בירור מקיף על ההיסטוריה של ביתי: החל מההריון ועד לאותו היום בו נקשתי על דלתה. כשהגענו לגיל שלוש החמירו פניה: 'נתת לילדה לבכות כל בוקר מול הגדר?' 'אז מה אם אמרו לך שזה נורמלי?!!' 'האם האמירה שזה נורמלי נראית לך נורמלית?' 'עליך לערוך איתה שיחה על הנוהל הזה ולהביע את צערך הכנה!'

ובנינו, איזו עצה היא 'נורמלית'? האם להציב גבולות ברורים וסדר יום קבוע למרות המחאות הבוטות, או להיענות לצרכים האינדיבידואליים של הילדים שלנו, צרכים אשר לעולם לא יתאימו — לא למסגרות הזמן שלנו ולא לכוח הסבל — ויגבו מאתנו מחיר כבד?

ובאופן קונקרטי יותר: כן שוקו בתשע בלילה, או לא שוקו בתשע בלילה? 'בשום פנים ואופן לא!' תענה לנו מומחית אחת; 'מדוע לא?' יקשה עלינו המומחה מן האסכולה האחרת. 'אם תיעני לכל דרישותיו, הוא ילמד שהוא מכתיב את הדרך, ויפתח חרדות מהעולם, משום שהוא לא מסוגל להתמודד עם אחריות כזו' יאמר פסיכולוג מזרם X, 'אם תהי סבלנית ותיעני לדרישותיו יתחזק הביטחון שלו בעולם, שכן הוא ילמד שהסביבה מספקת את צרכיו' תקבע פסיכולוגית מאסכולת Y. כבר שאלנו אילו מבין העצות נשמעת 'נורמלית'?

במאמר זה נביא עיקרי דברים, שאותם ניתן לגזור מהוגים שונים במסגרת ההגות הפילוסופית הנקראת 'קונטיננטלית' והם רלוונטיים לבעייתנו. פילוסופיה זו רלוונטית לסוגיה שעומדת על הפרק, בדיוק משום שאיננה מאפשרת 'שיח מומחים' מהסוגים שהבאנו מקודם. בהכללה גורפת ניתן לומר שהיא תציע לנו דרכים להבין את הכרעותינו, משעה שהכרענו ('כן שוקו, לא שוקו' וכיו"ב), ותפתח בפנינו דרכים להקשיב לדורש תיקון, בשעה שנדמה לנו שנדרש תיקון.

'שוב אנו מתעסקים בעצמנו, במקום בילד/ה!' יצעק הצועק. 'שוב 'כן' ו'לא' יתלונן המתלונן. אלא שמי שקרא בעיון את הדברים שתיארנו לעיל יודע כי יועץ רציני לא יתנן לנו תשובות גורפות בנוגע לשאלות איך נכון וראוי להציב גבולות. מה שדרוש לנו הוא קודם כל להבין מספר עקרונות בסיסיים בנוגע ליחסי הגומלין בין ילד/ה להוריה/ו.

כאן עלינו לעשות פסק זמן ולבקש את סליחת הקורא/ת על ביטול הזמן היקר במקומותינו. פסקי זמן קלים ויקרים בהווה עשויים לחסוך בהוצאות מיותרות ויקרות הרבה יותר בעתיד. לכן, ברשות הקורא/ת, נקפוץ לרגע קט לשאלות ברומו של עולם, ונרד שלב אחרי שלב אל הקרקע האהובה והבטוחה.

הפילוסופיה הקונטיננטלית (לכל רוחבה) מלמדת אותנו דבר אחד חשוב. החיים, הן של המין כולו, והן של האדם הפרטי, אינם ניתנים להגדרה. אנחנו לא יכולים לקבוע מהם 'חיים טובים', מהם 'חיים רעים', מהם 'חיים בריאים' מהו 'אדם מאושר', 'אדם חזק' 'אדם בריא', 'אדם חכם' וכיו"ב. זאת משום שאיננו יודעים, בעיקרון, את סוף הדברים, ולכן גם לא מסוגלים להבין את משמעותם האחרונה. עד שלא יגיע קץ הימים, יתחלפו להם, אין ספור פעמים, 'בריא' ו'חולה', 'חכמה' ו'תמה' 'מאושרת' ו'אומללה'.

נתבונן בבדיחה פילוסופית שתבהיר את הדברים ותהפוך את השאלות הפילוסופיות הגדולות לשאלות קונקרטיות.

יזם מצליח מגיע לכפר דייגים קטן ופוגש בדייג. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

יזם: 'מה אתה עושה?'

דייג: 'דג דגים'

יזם: :'כמה תדוג?'

דייג: 'שבעה.'

יזם: 'ומה תעשה בהם?'

דייג: 'אביא אותם אל אישתי. היא תבשל אותם ונאכל אותם.'

יזם: 'את כולם?'

דייג: 'כן.'

יזם: 'כדאי לך לדוג עשרה. תאכלו שבעה, ואת השלושה תמכור.'

דייג: 'ומה אעשה בכסף?'

יזם: 'אסוף אותו, ולאחר מספר חודשים קנה ספינת דיג קטנה ותוכל לדוג עשרים דגים ביום ולמכור יותר.'

דייג: ומה אעשה בכסף?'

יזם: 'אסוף אותו, ולאחר מכן קנה ספינת דייג גדולה ותוכל להעסיק דייגים ולדוג מאתיים דגים ביום.'

דייג: ומה אעשה בכסף?'

יזם: 'תוכל לקנות מפעל לדגים, להעסיק עובדים שיעבדו במקומך, אתה תתפנה לעסקים ותוכל להרוויח בלי לעבוד.'

דייג: ומה אעשה אני?'

יזם: 'תקנה בית בכפר ותשב לדוג דגים.'

מי מן השניים 'חכם' ומי 'טיפש?' כבר אמרנו שעד שיגיע קץ הימים, ונבין את משמעות האירועים כולם, לא נוכל לדעת מי הוא הטיפש מבין השניים, ומי הוא החכם. ועד שיגיע קץ הימים נותרה לנו רק השאלה איזה סוג חיים, מבין שני סוגי החיים שהוצגו לפנינו בדיאלוג, אנו מעדיפים.

נציין עוד, כי, בבדיחה שהצגנו, כל מפעליו של היזם מובילים אותו למה שלדייג כבר יש היום. למרות זאת, אם יגשים היזם את חלומו — לדוג דגים — הרי שהוא לא יגיע למצב זה באותה הדרך בה צעד הדייג. הוא יגיע לאחר שרכש יכולות חדשות, תפקד במעגלי חיים נרחבים, רכש דעת על עולם העסקים, למד לראות בני אדם מזוויות שהדייג אינו מכיר (גם אם לא כולן חיוביות ביותר), והוא יודע להתמודד עם איומים על שגרת חייו, אשר יתכן והדייג אינו מכיר כלל (כמו, למשל, זיהום המאיים על החוף עקב פתיחת בית חרושת במרחק רב). אולם איש אינו מבטיח ליזם שאכן יגשים את חלומו. יתכן מאוד כי במהלך דרכו הוא יקלע למשבר כלכלי (אישי, לאומי, או עולמי) אשר ישים את חלומו לאל.

כשנשאל את עצמנו איך לחנך את ילדנו/ילדתנו, לא נשאל, בדרך כלל, אם ת/יגיע ילדתנו/ילדנו אל המנוחה והנחלה. הלא גם הדייג וגם היזם עלולים לאבד אל כל עולמם במחי צ'ונמי גיאולוגי, כלכלי, זיהומי. אנו נשאל, בראש ובראשונה, איזו דרך חיים ראויה בעיננו. אם אורח חייו של היזם, למשל, הוא אורח החיים איתו אנו מזדהים/ מזדהות, נגדל את ילדינו באופן אחד, אם דרכו של הדייג, למשל, היא דרכנו, נגדל את ילדינו באופן אחר.

פירוש הדבר שאמרנו בפסקה הקודמת הוא, שבמקרה האחד נשאף לפתח תכונות מסוימות, ובמקרה האחר תכונות אחרות. כלומר, בראש ובראשונה עלינו לשאול 'מה, בעצם, אנו רוצות/ים'. נקודת המוצא של כל הכרעותינו הקונקרטיות להפליא, היא תפיסת העולם שלנו. וזו, כפי שאמרנו מקודם, היא, תמיד, שרירותית, לפחות עד שיגיע קץ הימים, המשיח, קץ ההיסטוריה, יום הדין, או יום הגאולה. עד אז אין לנו שום הצדקות לתפיסת העולם שלנו, מעבר לאמונה שלנו ש'כך טוב' ו'כך רע'.

הבעיה עם 'תפיסת העולם' היא כזו: תפיסת העולם מארגנת את תפיסת המציאות שלנו. דרכה אנו רואים את הדברים, ודרכה אנו שופטים את האירועים. אלא שבדרך-כלל איננו מודעים אליה כלל. בבעיה זו דנו באריכות בשלושת הספרונים שפרסמנו במכון. לעיתים ברור לנו ש'כך צריך', או 'כך אסור', ואנו לא עוצרים לרגע אחד לחשוב מדוע. לעיתים אין אנו יודעים, ואז אנו הולכים אל 'המומחים'. הבעיה החמורה בפתרונות הקסם המורים לנו 'עשו כך' או 'עשו אחרת', היא שפתרונות אלו, לעיתים, אינם מסבים את תשומת הלב למקום הנכון. הם אינם מפנים אותנו לתפיסת העולם החמקמקה, אשר ממנה, אם נודע אליה, נוכל לשפוט את מעשינו. הם גם ממעטים לפרוש לפנינו את תפישת העולם המנחה אותם/ן בבואם/ן למסור לנו איך נכון לנהוג, ואיך לא.

נרד רמה אחת נוספת אל הקרקע. 'האם עליי לענוש את בני/בתי המפריע/ה בכיתה, לחזק אותה/ו, או להעלים עין מהפרעותיה? גם כאן אין תשובות. השאלה היא בראש ובראשונה אילו תכונות אני רואה כחשובות בהתפתחות/הו של בני/בתי, ואילו לא. אם חשוב לי לפתח את התכונות האינדיבידואליות שלה/ה, את יכולתה/ו לקרוא תגר על הסדר, בשעה שזה אינו משרת אותו/ה, הרי שההפרעות הן דבר בעתו. בכיתות הנמוכות הן יהיו הפרעות סתמיות ולא מתוחכמות, וככול שיגדל/תגדל בני/בתי הן ילכו וילבשו את הנימוקים הראויים וימצאו את מקומן הנכון. מסיבה זו לא אעשה עניין משום הפרעה, גם כשנראה שאין לה סיבה והגיון. לעומת זאת, אם בתפיסת עולמי 'אדם טוב' הוא אדם המשתלב בסדר החברתי ללא הפרעות וללא חריגות, הרי שכל הפרעה תיראה לי שלא במקומה, ואגיב עליה בחומרה. כמובן שלאחר ההכרעות העקרוניות שתיארנו יבוא דין וחשבון ייחודי למצב שלי: תפקוד המורה, תפקוד בית-הספר, יחסיי עם ילדיי ועוד. כניסתם של גורמים אלו לתמונה עשויה לשנות את החלטתי במקרים מסוימים, אך היא לא תשנה את העיקרון המרכזי: האם הפרעות, באשר הן, הן דבר חמור מבחינתי, או רצוי (גם אם לא תמיד נעים).

עוד מעקף קצר: תופעת 'ההפרעות' היא סוג של אירוע אשר לגביו לרוב ההורים יש דעות מוצקות מאוד, מבלי שידע כלשהו אודות מקומן של 'ההפרעות' להתפתחות הנפש מצוי אצלם, ומבלי שנחשפו לתפיסות העולם שלהם/ן אשר מהן הם/ן גוזרים את דעתם/ן על 'ההפרעה'. היעלמותה של השקפת העולם היא אירוע בלתי מורגש אך חמור מאין כמותו. היא מאפשרת לנהגים קיצוניים להשתרש מבלי שהקיצוניות והחומרה נתפסים.

אם נשים את ליבנו אל תופעת המעקב הממוחשב אחר ילדים וילדות בבתי-הספר נפגוש בדוגמה לסינדרום. מעקב מסוג זה הילך אימים על האנושות המערבית מיום פרסום הספר 1984, של ג'ורג' אורוול. אולם כיום, באיחור של 34 שנים, הוא רוקם עור וגידים, במוקד תהליכי הסוציאליזציה, תוך שהוא נחשב ל'קידמה' ומתקבל בברכה. 'ככול שיותר עוקבים, יותר טוב' אומרים מורים, הורים ואנשי חינוך. איזו השקפת עולם אודות אדם וחברה מסתתרת מאחורי רעיונות שכאלו? איזה עתיד לדמוקרטיה? אילו השקפות לגבי מופעים של התנגדות ואינדיבידואליזם? אילו השקפות לגבי פרטיותו של אדם? איזה שימוש יעשה דור הבנים והבנות הנתונים במעקב ממוחשב באמצעים אותם למדו לראות כפיסגת הקדמה? שאלות אלו אינן נדונות כלל. השקפת העולם נעלמה מן השיח ובמקומה עולה (תמיד!) מיכניזם טוטליטרי. אנו נשוב, בהקדם, במאמר אחר, לתופעת 'ההפרעות'. סוף מעקף.

אמרנו למעלה מספר דברים חשובים: אמרנו כי התכונות שאנו בוחרים לפתח הן תוצר של השקפת עולם, גם אם איננו מודעים אליה, וגם אם היא נעלמה לחלוטין מן השיח שלנו. עכשיו נוסיף ונאמר שפיתוח של תכונות מסוג מסוים בא, תמיד, על חשבון פיתוח תכונות מסוג אחר.

אם נחזור לדוגמת הדייג והיזם נוכל לראות את הדברים באופן ברור יותר: הדייג איננו יזם. תכונות היזמות לא התפתחו אצלו כלל. אם היו מתפתחות הוא היה חש אי-נחת ממצבו. משהו היה דוחף אותו לעשות דברים אחרים, להיות במקום אחר, להשתלט על טכנולוגיה נוספת, על אנשים אחרים, על עבודה של אנשים אחרים, להביט קדימה אל עבר העתיד, ולנסות להבטיח את עצמו ומשפחתו מפניו. כל אלו אינם קיימים אצל הדייג. במקומם מפותחת אצלו התכונה למצות את הרגע, את העכשיו, את ההווה, כמות שהם: לדוג בנחת, לאכול בנחת, להסיר דאגות מהלב, להסתפק במה שיש. כאן אין באמצע: או שאדם לומד למצות את הרגע, ליהנות ממנו, להסתפק בו, או שאדם לומד להסתכל אל העתיד ולנסות לשפר את עמדתו בכדי לקדם רעה אפשרית, ולרצות יותר, כל הזמן יותר. ראינו כי גם אצל היזם קיים חלום השלווה והמנוחה — חלום שהוא מציאות חייו של הדייג. אולם היזם יכול להגיע לרגע זה רק דרך מאבק — כפרי מאמצים, כמנוחה שאחרי. אם ימצא את עצמו היזם נאלץ לחיות משבעה דגים שהוא נאלץ לדוג, הוא יראה בעצמו כישלון. תכונות הדייג לא התפתחו אצלו. למי טוב יותר? מי בטוח יותר? מי מאושר יותר? כבר אמרנו שעד שיגיע קץ הימים התשובות לשאלות אלו תלויות בהשקפת העולם שלנו.

ההגות הקונטיננטלית המגוונת מתייחדת במרכיב אחד לפחות: היא מניחה, כהנחת יסוד, שכל תופעה עלי אדמות עברה את גלגוליי היזם והדייג. היא הייתה משהו לא מוגדר: תינוק/ת שלנולד/ה, למשל. כל תופעה (למשל, תינוקת) הייתה משהו שיכול היה להתפתח לאין סוף כיוונים, או לקבל משמעויות שונות. היא הייתה משהו שהולבשה עליו חותמת הסוציאליזציה, המשמעות, הכוח. וכשאלו הופעלו, נוצר משהו בעל דפוסים מאפיינים: אדם המסתפק בשלו, דיסלקט, אדם השואפת ליותר, גאון בהיסטוריה, מצטיינת בפיזיקה גרעינית, אדם בעלת תשוקה אובססיבית לציור על משי, דייג, אדם חם, אדם קרה, מתוסבכת, פסיכופט, ואולי כל אלו ביחד.

לא אמרנו שרק הסביבה קובעת. אמרנו כי המגע עם הסביבה יעניק למה שנולד חותם: תכונות אחדות לא יתפתחו לעולם, אחדות יטופחו בהתמדה, בשביל אחדות תיפתח הדרך אך לא יושקעו מאמצים מיוחדים בטיפוחן. משמעות תינתן לתוצר ותטביע בו את חותמה: 'זה יפה', 'זה חשוב', 'זה חמור', 'זה לא יהיה במקומותינו'; 'זו יכולת אנאליטית', 'זו היא אמפתיה','זהו זיכרון' כיו"ב. האם 'טובות' התכונות שפותחו וזכו לשם, או 'רעות'? כבר אמרנו כי הדבר תלוי בהשקפת העולם.

ומה אם השקפת העולם משתנה חדשות לבקרים? מה שהיה 'נכון' ו'טוב' עבור אמי, למשל, הוא 'גרוע' ו'חולני' בעולמי שלי. לכן, רוב תגובותיה של אמי הרסו אותי ולא בנו. ומה ש'טוב' ו'נכון' עבורי — מי יודע מה יהיה עבור בתי? מצב זה איננו נובע מכך שהעולם רלטיביסטי (כלומר שלא ניתן לגזור ממנו תפיסה מוסרית אחת). מצב זה נובע מכך שהעולם משתנה. שנה אחת טוב להיות איש הי.טק., שנה אחת לא, שנה אחת נכון להשקיע, ובאחרת לבזבז; שנה אחת מצליחים בעלי החוש העסקי המפותח, ובאחרת מגונים 'בעלי החוש העסקי' ומודרים מחברת אנשים המחשיבים את עצמם. הגירת המונים הפכה לחם חוק, והיא משנה את פני המקומות על פניהם היא נודדת, התפתחויות טכנולוגיות משנות מושגים ותפיסות. אז אילו תכונות מן הראוי לפתח?

כשמדובר בתינוקות השאלה קשה שבעתיים, שכן איננו יודעות/ים בוודאות אילו תכונות אנו מפתחים ואילו אנחנו 'שומטים', אולי לנצח. הלא איננו יודעות/ים דבר על התינוקות, וזהותם. אנו עצמנו, באופנים שבהם נגיב לצורכיהם, נקבע את צורכיהם החדשים, אופיים וזהותם. שימת גבולות קפדנית תפתח תכונות מסוג מסוים, היענות ללא גבולות תפתח תכונות מסוג אחר. כיצד נבדיל בין אלו לאלו? ומה טוב ונכון לתינוקת שלי? רק לכשתגדל תוכל לומר: 'כאן נפגעתי', 'כאן הרסתם', 'כאן עשיתם עמי חסד גדול'. על חלק מהדברים לא תוכל להגיב לעולם, שכן לא תדע אותם.

אז איזו היא הדרך הנכונה? כאן נוכל להיעזר בתורתו של פרידריך ניטשה. מניטשה ניתן לגזור תשובה ברורה לשאלות הקשות: עשי מה שטוב לך — האם — עשה מה שטוב לך — האב. טוב לך, ונכון לך לסרב לשוקו בתשע בערב — סרב/י; טוב לך ונכון לך למשוך את ההשכבה עד אחת עשרה בלילה — משכי אותה. בדרכו של ניטשה, ובנימוקיו, אנו דנים באריכות בסדרת הספרונים הראשונה שלנו, ולא ניכנס לדברים במסגרת מצומצמת זו. כאן נוכל לומר: ממילא אין לנו קריטריון אחר להעריך את מעשינו. אם נקשיב לצרכים שלנו כהורים, נדע לעשות את הדבר הנכון בעבורנו, וכך נהיה הורים רגועים יותר, והורים רגועים זו המתנה הטובה ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו.

וכשהם יבואו בטענות קשות: 'כיצד השארתם אותי לבכות מול הגדר שעות?!' 'כיצד הלכת לפגישות הותרת אותי עם ביבי סיטר רגוזה?!' נדע: הם צודקים. עשינו את הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות, וכמו כל דבר שאנו עושים, פגענו בדברים מסוימים ופתחנו פתח לדברים אחרים. מרגע שאנו מבינים כי אנו עושים את הדבר הנכון ביותר בעבורנו, אנו יודעות ויודעים כי אנו לא עושים את הדבר הנכון ביותר באופן כללי. אז אנו גם יכולים להתנצל בפה מלא. אכן אנו פוגעים והורסים כל הזמן, וגם בונים ומפתחים. משעה שאנו מכירים בכך שאלו התנאים הקיומיים שלנו, אנו לא מפחדים להודות בטעות. לכן עשיית הטוב ביותר בעבורנו היא עניין משתלם בטווח הארוך: כשנשמע את הטענות לא נצטרך להתגונן.

ומה היא טעות? טעות היא כל נוהג שבו נהגנו ואשר יצר תכונות מסוימות אצל ילדינו, תכונות שאינן רצויות בחברה שהשתנתה, או שאינן משרתות את האופן בו התפתח/ה תוך המגע והמשא המורכב עם העולם. טעות היא כל נוהג שבו נהגנו, ומנע התפתחותן של תכונות שהפכו רצויות. האם אנו יכולות/ים להתגונן בפני טעויות שכאלו? כבר אמרנו שלא. לכן, שוב, אנו נותרים עם הקריטריון האחד: עדיף לעשות מה שטוב לנו לעשות עכשיו. ורצוי מאוד לפתח רגישות לאותו הרגע שבו כבר לא טוב לנו לעשות את אשר אנו עושים, או רגישות לרגעים בהם מתפתחת מצוקה אצל ילדינו, בעקבות הנוהגים שהתנהגנו, וכנראה אינם מתאימים למצבים החדשים אליהם נקלענו, או לאופיינו, שהשתנה.

בהצלחה.