זהירות,נימוסים!
Printer-friendly versionשלח לחברPDF version

ניתן להגדיר נימוסים כמכלול של מחוות ודפוסי התנהגות המאפשרים לקיים יחסים חברתיים מבלי לפגוע בשותפים ליחסים אלו. מן ההגדרה הזו אנו למדים כי נימוסים הם עניין ראוי וחשוב. אולם מהי התנהגות אשר 'איננה פוגעת?' בחברה אחת מגע עדין של יד על כתף תסמן על תחושת אמפטיה וקבלה, ובחברה אחרת תחשב מחווה כזו לחדירה אלימה לפרטיות. אכילה בידים נחשבת בחלקים מסוימים של העולם לדרך אכילה נכונה ובריאה ובחלקים אחרים למעשה ברברי, אשר עשוי למנוע מן המסובים לשולחן להמשיך בארוחתם. כיצד קורה הדבר? הדבר קורה משום שמערכת הנימוסים עצמה אינה מבוססת על הגיון אלא על הסכמה. חברות שונות אימצו לעצמן, במהלך ההיסטוריה, דפוסים שונים של התנהגות, אשר הפכו מקובלים על בני החברה, קיבלו גושפנקא של 'רצויים' או 'לא רצויים' והועברו מדור לדור. אולם מה משמעות הדבר שדפוסי התנהגות הפכו 'רצויים' או 'לא רצויים''?

למשל, מה משמעות הדבר כי 'עוף מותר לאכול בידיים, וחסה לא'? או, מה משמעות הדבר ש'לא באים לבית-הספר יחפים'? או, ש'אוכלים עם סכין ומזלג' או ש'לא צועקים על אימא'? כאשר מתגבשת הסכמה בחברה על כך שדפוס התנהגות מסוים הוא 'רצוי', או 'לא רצוי', 'ראוי', או 'לא ראוי' דפוס התנהגות זה איננו מבוצע עוד בגלל שהוא משרת מטרה כלשהי אלא בגלל שההתנהגות עצמה מסמנת על דבר אחר ממנה. נסביר זאת מיד: ילד שאוכל עם סכין ומזלג מעביר למי שרואה אותו את המסר שהוא מנומס, כי הבית בו הוא גדל הוא 'תרבותי' (כלומר, 'מערבי') וכיו"ב. כאשר יושבים בני הבית והאורחים אל השולחן, יאכל הילד המנומס עם סכין ומזלג, לא משום שכך נוח לו, ולא משום שכך הגיוני לאכול. הוא ישתמש בסכין ובמזלג בכדי להראות לבני הבית ולאורחים כי הוא מנומס. כלומר, באופן זה הוא יופיע לעיני המסובין לשולחן כאחד שהפנים את הנהגים המקובלים בחברה, כלומר, כאחד שהתחנך כראוי. לעיתים קרובות יקרה שהילד, כמו הוריו, יפנים מערכות שלמות וכוללות של נימוסים ונהגים מוסכמים, עד שאלו ישלטו על חייו ויראו לו כדרך-אחת-שאין-בלתה לחיות את החיים. דרך זו תחל מההשכמה לבית-הספר בבוקר, תמשיך בניסיון של הילד לכפוף עצמו למערכת השעות והמשמעת החוזרת על עצמה מדי יום, מדי שבוע ומדי שנה, תמשיך בתרבות המותגים בה הוא יעשה שימוש בזמן הבילוי עם חבריו, תמשיך באופן התייחסותו לחבריו, תמשיך באופן בו יקבל את פני הוריו בבית עם תום הלימודים, תמשיך בסדר היום המזפזפ בין הטלוויזיה לחברים ולשיעורים ותסתיים באופן ההליכה לישון. בכל המערכות הללו ישאל הילד את עצמו: 'איך צריך?' (כלומר, 'איך צריך להתנהג אל יוסי המקובל?' 'איך צריך לענות לסימה מלכת הכיתה?' 'איך לנפנף לשלום ל/את שאול השנוא על טל?') 'מה צריך'? (ללבוש, להגיד, לעשות, לראות) וכיו"ב. לכשיתקל הילד בבעיה, הוא יבחן אותה מנקודת המבט השואלת 'מהן הציפיות ממני?' וכשיתאים עצמו לציפיות (של חברים, של מורים, של הורים) ירגיש שפעל נכון. משפחות שלמות עשויות לתפקד במשך שנים באופן דומה. כל אחד מבני המשפחה ינסה במהלך שנים ארוכות להתאים את עצמו ואת ילדיו למערכת הציפיות שפיתח לעצמו, ובהתאם לציפיות החברה ממנו. במקרים הללו נוכל לראות משפחות המתפקדות 'למופת' גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, בשעה שהילדים, למעשה, מוזנחים באופן קיצוני ומסוכן — מסוכן הן לבריאותם הגופנית והן לזו הנפשית. מדוע? כבר אמרנו מקודם, כי מערכות הנימוסים הנן מערכות של הסכמה ולא מערכות העונות על צרכים אנושיים. רבות מההתנהגויות 'המקובלות' ענו בעבר על צורך כלשהו, וצורך זה עבר מהעולם מזמן. כאשר מערכות הנימוסים והמוסכמות משתלטות על חייהם של בני אדם, הן יוצרות חיץ בין האדם ובין רגשותיו. בתהליך זה רגשותיו של האדם, וצרכיו, נדחקים הצידה.את מקומם של הרגשות והצרכים תופסים צורכי החברה וציפיות שהושתלו בראשם של בני האדם מבחוץ, על ידי ההיסטוריה, יח"צנים, טלוויזיה, חברים וכיו"ב. 'מה שאני רוצה' הופך להיות 'מה שאחרים מצפים ממני', או מה ש'עושים כולם'. באופן זה עולם הרגשות מנותק מעולם הצרכים. במצב שכזה הנימוסים והמוסכמות הופכים להיות הדרך בה בני אדם מתקשרים זה עם זה. כלומר, בשעה שרגשותינו נדחקים הצדה כבלתי רלוונטיים, מה שמכונן את התקשורת שלנו עם העולם החברתי הוא הניסיון להתאים את עצמנו לעולם הנימוסים והמוסכמות, ולא הצרכים שלנו מהעולם החברתי. אנו אומרים מה שצריך, מדברים על מה 'שנכון' לדבר, מדברים איך 'שצריך' לדבר, לובשים את מה 'שצריך' ללבוש, מסתרקים איך 'שצריך' להסתרק וכיו"ב.

 

'מה שצריך' ו'מה שנכון' נבחן מן הזווית של 'איך מקובל' ו'מה מצפים ממני'. מה שאנו באמת 'רוצים', 'חולמים', 'צריכים', נדחק הצידה כמשוגות ילדות שעליהם יש להתגבר. במצב עניינים זה, הדרך שבה בני אדם מתקשרים זה עם זה הופכת להיות החיץ שבין אדם לאדם. כשבני אדם השבויים בעולם הנימוסים והמוסכמות מתקשרים זה עם זה, הם זרים ומנוכרים. הם מתקשרים מילות נימוס ומוסכמות, ואלו הם, בדיוק, מה שדוחק מלפניו את הרגשות האמיתיים והצרכים האמיתיים. אלא שדפוסי הנימוס והמוסכמות אינם מאפשרים להבחין בניכור, שכן זה מוסווה תחת מערכות נימוסים. ואם לנסח את אותו הדבר בדרך אחרת: במערכות יחסים שכאלו התקשורת בין בני האדם מתפקדת כמנגנון היוצר ניתוק בין אדם לאדם. ההרגשה הפוקדת כל אחד מאיתנו, לפעמים, שאנו בודדים וזרים בתוך קהל אוהב ומפרגן מרמזת על מצב עניינים שכזה. כאשר מערכות תקשורת היוצרות ניכור ובידוד הופכות להיות הדרך הדומיננטית ליצירת תקשורת בבית, ילדים אינם יכולים לגדול באופן בריא. ילדים זקוקים לתקשורת שתתווך את עולם הצרכים והרגשות, וזו בדיוק נמנעת מהם. אם התקשורת עם ההורים ועם החברים מתפקדת כקיר שנבנה ביניהם ובין העולם, הם גדלים בבידוד קשה. הם הולכים ונעלמים לנו ולעצמם תוך שהם ממלאים את כל ציפיותינו, תוך שהם מפגינים כישורים ומצוינות ומקובלות. יש לקחת בחשבון את האפשרות שחלק לא מבוטל של תופעות האנורקסיה, התמכרות לסמים לאלכוהול, כמו גם האלימות והשיממון של גיל 16, הם תוצאה של גדילה בתנאים אותם תארנו. נזכיר כי מערכות יחסים כאלו אינן נראות כחולניות, להפך, משום שבני הבית ממלאים אחר הציפיות של החברה מהם, משפחות כאלו משדרות לחברה ש'הכל בסדר'. ה'מלחמות' באלימות, בסמים ובאלכוהול אינם פותרות בעיה זו, אלא רק מחמירות אותה. לילדים שגדלים בתנאים של ניכור אשר אותו תיארנו, האלכוהול הוא פתרון אמיתי. האלכוהול מאפשר לצרכים האישיים לחדור אל מערכות התקשורת ולמצוא בהן ביטוי. האלימות היא גם כן סוג של ביטוי לצרכים אמיתיים, אשר יתכן כי מעולם לא עלו על-פני השטח. מי שנלחם בתופעות כאלו דרך הניסיון לאסור עליהן רק מחמיר את הבעיה. הוא, שוב, יוצר שיח ששבוי בציפיות ובמוסכמות ומתעלם מהבעיה האמיתית. הורה שחי את חייו בהתאם לציפיות ממנו איננו מספק את צרכיו האמיתיים, איננו מפתח את נטיות לבו ואיננו יוצר קשרים בעלי משמעות רגשית עם אחרים. הדבר המסוכן במהלך חיים מעין זה הוא, שלעיתים קרובות לא ניתן להרגיש בסינדרום. חברים דורשים זה בשלומו של זה 'למען הנימוס', בשביל לשמור על מערכת ה'חברות' שנוצרה, ואינם עוצרים לשאול האם שלומו של החבר באמת מעניין אותם. התוצאה היא מערכת של קשרים הדדיים שאינם מסמנים על אמפטיה הדדית, אלא על כך שכל המעורבים מתנהגים בהתאם לציפיות. בני זוג עשויים לנהל את חייהם שלא בהתאם לצרכים שלהם, אך אם הם 'מצליחים' באופנים המקובלים בחברה בה הם חיים, הם עשויים להרגיש שהצליחו למלא את צורכיהם. הצרכים עצמם נעשים לא ברורים. התוצאה של מצב עניינים זה הוא כשל מנטלי וכהות חושים. אלא שמשום שפעמים רבות, כשמדובר על הסינדרום אותו תיארנו, מדובר בבעלי מקצועות חופשיים ומעמד בינוני ומשכיל, הכשל המנטלי אינו מורגש באופן בולט. ובכל זאת, כאשר את התובנות שלנו מניעים שני צרכים שונים המערכות המנטליות שלנו קורסות — איננו יכולים להבין דברים פשוטים. כאשר הרגשות שלנו לא ברורים, איננו יכולים להבין מה אנו רוצים מילדינו, ואיננו יכולים ליצור עמם קשר מעבר למה שמקובל ומוסכם. (למעונינים/ות: הרחבנו על כך בחלק האחרון של המפגש הראשון בסדרת המפגשים הפילוסופיים מבנה הנפש בין ניטשה לפרויד). חשוב להתריע בפני ההורים, ש'שעת איכות' לא תפתור את הבעיה. אם מתפתחת תחושה שמערכות התקשורת אינן מצליחות לגשר על חיץ שהולך ומעמיק בינם לבין הילדים, יש להתחיל בטיפול שעניינו בירור האופן בו הם מספקים את צורכיהם. יש להתריע על-כך שרבים מהזוגות 'המצליחים' אינם כשירים לגדל ילדים, משום שאינם מסוגלים לפתח קשר מעבר ל'מה שמוסכם ומה שמקובל'. אלא שאף אחד לא רואה את זה משום שהם עושים בדיוק את מה שמצפים מהם לעשות. במצב זה, רבים מההורים נמצאים לגמרי לבד: ברוב הפעמים איש לא יסב את תשומת ליבם לנעשה עד שיתחילו בעיות אנורקסיה, סמים ואלכוהול. או, עד שהדור שהם מגדלים יהפוך להורים כושלים בתורו. הדרך לצאת ממצב עניינים עגום זה הוא להתחיל בתהליך שעניינו לברר מה אנו רוצים מעצמנו, מילדינו ולמה אנו רוצים זאת. את זאת ניתן לעשות בעזרת פסיכולוגים/ות, יועצות/ים, או תוך כדי טיפול עצמי ולימוד שעניינו שיפור איכות החיים.