כתובות נאצה, הרס וקקי גם א'
Printer-friendly versionשלח לחברPDF version

איגרת זו נכתבה על ידי מורה, המבכה את הבורות במערכת בה לימדה. האיגרת נכתבה בשנת 1998, ומאז נעשתה רלוונטית יותר. היא מובאת כאן לעיון הגולשים והגולשות.
 
'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות' אמר פעם איש חכם אחד, וצדק. הוא רק שכח כמה אנחנו אוהבים להפעיל את התותחים כדי להשתיק את המוזות, ועד כמה חיוני להפעיל תותחים כשהמוזות סובלות ממחלות ניווניות, או משיתוק מוחין.
 
את סיום הלימודים חגגו השנה תלמידים רבים ברחבי הארץ בכתיבת כתובות נאצה על קירות בתי הספר, בהשחתת ציוד ובסוגים אחרים של הרס לשמו בתוך מוסדות החינוך. מנהלות ומנהלים אחדים צוטטו כמגיבים בביטול. פרקטיקת הביטול שגורה במקומותינו, ובמיוחד במערכת החינוך. המודלים ידועים ושגורים על כל לשון: 'מדובר בקומץ מופרע', 'ככה מדברים היום', 'זה בא מהבית', תראו ב… (לוינסקי, בגימנסיה, בעירוני א', ב', ג', ד' ה', ו', ז', ח', ט'…). כל אחד מן ההיגדים הללו נכון כשלעצמו. 'נכון': משמעות המושג בהקשר זה היא שהמשפט נושא בחובו ערך אמת. אלא שלפעמים הבורות הגדולה ביותר שוכנת דווקא באמיתות הקטנות.

פילוסוף ידוע הסב את תשומת ליבנו לעובדה שאת המשמעות לדבריו של האחר אנו נותנים על-ידי חיבור היגד משלנו. למשל: תלמיד מקלל את המורה. המורה יכול להגיב במספר צורות: להזמין הורים, להעניש את התלמיד, אבל גם להגיד לעצמו: 'איפה פגעתי בתלמיד זה?' או: 'מה מציק לו?' 'באמת הוא לא שקט בזמן האחרון, כדאי לברר מה קורה'. שתי האופציות הראשונות הופכות את התלמיד לאשם, השלוש האחרונות מקנות לדברי התלמיד משמעות של מצוקה המזמנת את המורה להתערב לטובתו. כל אחת מן המשמעויות נכונה בתורה, כולן, בדרך-כלל—אמיתיות.

כובד האחריות הטמונה בתגובה להיגדיו של החלש, החופש המוחלט הנתון למשיב לקבוע בכך את זהותו של הפונה אליו, כמו גם את סוג הבעיה העומדת על הפרק, הוא עניין חמור מעין כמוהו, ובו טמון כוחה הרב של עבודת החינוך (ושל עבודת הכיבוש כאחד). אם מודע המורה לכוח הנתון בידיו, ולחירות הנתונה לו להפעילו כרצונו, ואם לאו, אחת היא: השפעתו מכרעת.

תשובה יכולה למחוק את המשמעות מפניה מסוימת וכשהיא עושה זאת היא מבצעת אקט של אלימות. למשל: בכל פעם שתלמיד/ה מרימה את האצבע ולא נענית, היא מושתקת; בכל פעם שתלמיד/ה מרימ/ה את קולה/ו ונענית כמי שהפרה את הסדר במקום כמי שהביעה מצוקה, היא מושתקת; בכל פעם שתלמידים מבצעים אקט של ונדליזם ומקבלים עונש, קול מחאתם (המובע, תמיד, במעשי הונדליזם) מושתק. תמיד אנו משתיקים מישהו. לפעמים רצוי שנשתיק, לפעמים אין לנו ברירה. אולם כשאנו בוחרים להשתיק מתוך בורות לברירה הנתונה בידינו להקשיב, הבה, לפחות, לא נקרא לעצמנו: מחנכים.
היה לי הכבוד והעונג ללמד השנה באחד התיכונים. האמת המרה היא שגם פתיחת השנה לוותה בכתובות נאצה ובהתרסות אחרות, וולגריות לא פחות, בדמות צואה ולכלוכים אחרים שנמרחו בשירותים של אולם שאירח את טקס פתיחת השנה. גם בתחילת השנה התגובות מטעם ההנהלה היו דומות: 'מדובר בקומץ של מטומטמים, תסלחו לי' הטיחה אחת המנהלות בכיתות הנזופות.

גרפיטי, הרס וצואה הם סוג של דיבור, אם נאהב זאת ואם לאו. הם הדיבור האמיתי היחידי של התלמידים אלינו במשך השנה, משום שהוא נעשה שלא תחת פיקוחנו—ובאמצעים העומדים לרשותם. ביטול, משטרה, אלימות שכנגד ואלימות מילולית הם כל מה שיש בידינו להציע בתגובה. "שימת גבולות" אנו קוראים לזה. אבל "אטימות למצוקה אמיתית של תלמידים במערכת החינוך, הנובעת מבורות חמורה של מחנכים בנוגע לתפקידם" הוא תיאור אמיתי לא פחות.

היו יכולים הלמידים לבחור בהיגדים מפרגנים: בתודה, בסליחה, באהבה, בהומור דו משמעי שפן אחד שלו הוא סלחנות. הם לא בחרו בהם. הם בחרו בנאצה, בהרס ובצואה. ניתן לבטל זאת. אבל ניתן להקשיב, רחמנא לצלן—גם בתוך מערכת חינוך. מי שמדבר אלינו ככה, סימן שהוא לא נהנה בחברתנו. סימן שהוא מרגיש שבמשך השנים השפלנו אותו, ביזינו אותו, רמסנו את כבודו. נשמע מוגזם? אנחנו הרי יודעים שאנחנו עושים זאת. נאטום את אוזנינו מלשמוע, משום 'שככה לא מדברים'? מי שרוצה יאטום את אוזניו, אבל שאחר-כך לא ירים גבותיו בתמימות וישאל: מאיפה כל האלימות והאטימות בחברה?'. ו...כן, נכון, זה בא גם מהבית. בדיוק בשביל לאזן את השפעות הבית בנינו מערכת חינוך, לא כן?
ביטול ואלימות מילולית מצדם של מורים הוא מקור לאלימות בחברה, משום שמורים הם הדגם לשימוש בכוח שהתלמיד פוגש במשך כל שנות התבגרותו. וביטול פעולות של ברוטליות והרס מצד חלשים הנתונים לפיקוחנו הוא אלימות חמורה, גם אם הוא נעשה בשפה יפה, בלי אף פלוץ אחד. הוא אלימות קשה: הוא ניכור מבחירה. הוא משדר שלא להקשיב זה בסדר, תמיד יש מספיק תירוצים. הוא משדר: 'כדי להיות בעל סמכות לא צריך שיהיה לי חשק להקשיב לזולת, מספיק שיהיו לי הכוחות לבטל את צעקתו. כן, וגם נייר משלוחה של אוניברסיטה סוג ג'.

אנו נוהגים לטעון שמערכת החינוך איננה אחראית לאלימות בחברה. זהו משפט שאת ערך האמת שלו העניק חלל המחשבה הביקורתית שאתו נכנסים המורים אל כיתות הלימוד, ושעליו הם נאלצים לחפות על-ידי העמדתו של התלמיד כאויב. בכלל, אם נחשוב על המושג 'אמת פשוטה' נגלה שהוא מסמן לנו, תמיד, על חוסר נכונות לבקר את הנחות היסוד שהביאו אותנו אל המסקנה אליה הגענו. 'האדם הפשוט הוא האדם האמיתי' זהו סוג של כתר שאנו נוהגים לקשור לבורות. בדרך כלל אנו עושים זאת רק כדי לשכנע את 'האדם הפשוט' שהעובדה שנחסמו בפניו מסלולי ההשכלה הגבוהה, כמו גם מנעמיה של תרבות מעודנת יותר מזו שהוא שרוי בתוכה, איננה קשורה באובדן משמעותי. אמיתות פשוטות הן פשע משעה שהן מנחות את האופן בו תופס המחנך (או, הכובש) את תפקידו. פשע הן כלפי החברה והן כלפי תלמידיו. מחנך/ת חייב/ת לבדוק את האמיתות הפשוטות ולגלות את הקשיים הטמונים מאחורי הפשטות הנראית לעין.

מאחורי האמת הפשוטה שמערכת החינוך איננה אחראית לאלימות הפושה בחברה הישראלית על הכבישים, במרכזי הבידור, בשטחים הכבושים, בתור לאוטובוס, בפקידות על דרגותיה השונות, במכולת… (הרשימה אין סופית) מסתתרת השאלה מה הייתה יכולה מערכת החינוך לעשות כדי להפחית את רמת האלימות. הלא כל ילדה וילד שוהים במערכת זו לפחות עשר שנים משמעותיות.

בואו נתאר לעצמנו שהמערכת, עם אותם המורות והמורים, עם אותן המשכורות, עם אותה רמת ההשכלה הפורמלית, הייתה מכוונת את מאמציה למטרה אחת: הענקת כבוד לילד/ה. בואו נתאר לעצמנו את חדרי המורים עסוקים בשאלה כיצד ניתן לרומם ולפאר את התלמידות והתלמידים בכל מקום, בכל זמן, בכל שעה במשך היום: כשהם נכנסים לחדר המורים, כשפוגשים בהם בהפסקה, כשנכנסים לכיתה, כשמנהלים שיעור. כיצד ניתן ללמד את אותו החומר מבלי להוציא מן השפתיים את הביטוי 'לא נכון'. כיצד ניתן לדבר על תלמידות ותלמידים בלי לבקר אותם. כיצד ניתן להנחות הורים להפגין כמה שיותר אהבה לבתם או לבנם. האם לא הייתה יורדת רמת האלימות בחברה? האם גם אז היו מזהים הבוגרים שלנו כוח וסמכות עם אטימות, דורסנות והשפלת הזולת? האם גם אז הם היו מזהים סמכות עם כוח לשמו?

 

בואו נערוך לרגע אחד את ההשלכה לתאונות הדרכים. מכונית היא כוח. כיצד ישתמש אדם שלמד שכוח קשור באטימות, בדורסנות, בהשתקת הזולת—במכונית? וכיצד ישתמש במכונית אדם שלמד כי כוח מחייב הקשבה לזולת, אחריות כלפיו, התחשבות בו, גם כשהזולת מתנהג בניגוד לכללים? וזה מבלי שהעברנו שיעור אחד על זהירות בדרכים ובלי שהצפנו את בית-הספר במחשבים.

חינוך עניינו קשב, עניינו לפתח קשב. המהדרין יוסיפו: סוגים שונים של קשב. למעלה הסברנו מדוע קשב לאחר יוצר את זהותו. אולם מערכת החינוך כבר מזמן איננה עוסקת בחינוך. כמה מורים עברו במשך חייהם קורס אחד קצר שעניינו ביקורת התרבות או קשב לאחר? מי שעבר קורס כזה מזמן פרש מן המערכת. זוהי אמת ידועה לכל. המערכת מלאה במורים המשלימים תואר שני בשלוחות של אוניברסיטאות מחו"ל, אבל מרוקנת לגמרי מאנשים שעניינם חינוך, קרי: שעניינם להקשיב ולפתח קשב, ואשר שיחותיהם בישיבות מתרכזות סביב הסוגיה איך לעשות זאת. כמות המנהלים המגויסים מן הצבא הולכת ועולה, בתי הספר שוקעים יותר ויותר בתחרות על מדדי הבגרות ומספר המחשבים; וכמות הלוחות המודרניים (אלו שכותבים עליהם בטושים ולא בגירים) הפכו מזמן למדד החומרי של איכות בית הספר.

אני עוברת לדבר כמורה אל מורים, בגוף ראשון רבים: כמה מכם, ידידי, זכו לשבת פעם אחת במשך חמש השנים האחרונות, בישיבה אחת בית-ספרית שעניינה חינוך? כוונתי היא: ישיבה שבה אנו מדברים על דרכינו שלנו בשעה שאנו עומדים מול תלמידים ובאים איתם במגע ומשא, בשיעורים, מול הורים וכיו"ב? חמש שנים לימדתי בחברתכם ולא זכיתי לכך אפילו פעם אחת. ורדידות המחשבה והביקורתיות שלנו, בואו נודה בכך, זועקת לשמים. אנחנו מסכימים לקבל משכורות מעליבות משום שאנחנו יודעים טוב מאוד שאנחנו אנשים שאין להם מה להציע. כל מה שאנחנו יודעים לעשות כשאנו נתקלים בבעיה זה לצעוק את אותן הקלישאות שוב ושוב. קלישאות שעניינן לסתום את פי התלמידים. אין דבר קל יותר מלעשות זאת לילדים, אבל על-כך במקום אחר.

יותר מכך, כמה מכם זכו לעמוד פעם אחת בחברתה של מנהלת, או בחברתו של מנהל, מול פורום של תלמידים ולשמוע אני מאמין קטנטן חינוכי בנוגע לדרכו, או לשאיפותיו? תודו שלא זכיתם. אין פלא. ברובן וברובם הם סיימו קריירה צבאית בינונית והשלימו תואר בניהול. שום דבר בקריירה המפוארת הזו לא מחייב בן-אדם להתמודד עם האמיתות המנחות אותו, או להקשיב לקולות של מחאה המופנים כנגדו. לכן כשהם עומדים מול תלמידים ומקשקשים על סובלנות אין להם מה להגיד.

המשך בחלק ב'...