שכרון חושים דיגיטלי
Printer-friendly versionשלח לחברPDF version

תגובה לכתבתו של ניר חסון 'הסמארטפון מחסל את הידע הכללי' על מהפיכת המידע והשפעתה על המוח האנושי.

חסון, בכתבתו, מיום 18.9.2012, בעיתון הארץ און ליין (קישור לכתבה) מתאר את המהפכה שכולנו שומעים עליה וחווים אותה בשנים האחרונות, ואשר היא זוכה לשמות שונים, שאחד הפופולאריים שבהם הוא 'מהפכת הידע'. עיתונאים, אנשי חינוך ואנשי מדע קושרים למהפכה כתרים, ונוהגים לטעון השכם וערב שהיא אחת המהפכות הגדולות שידע המין האנושי, ושלראשונה בחייו של המין יחול שינוי משמעותי שלא קרה לפניו (השינוי אמור לחול במוח, בחברה, במדע, או באיזורי תפקוד אנושי אחרים ששכחתי אותם, לצערי).

אולם אם נשים לב לשינויים אותם מונה חסון, שינויים שכתבים, אנשי חינוך ומדענים נוטים לחזור עליהם השכם וערב, נראה כי כולם עוסקים במקומם של שני גורמים מרכזיים: 1. 'ידע הטריוויה' שהולך ומפנה את מקומו לטובתו של הענן הסובלני והמכיל כל. 2. שיתוף המידע. האחרון הוא מן הסתם תוצר לואי של הראשון, אולם בכל הנוגע ליכולתן של אוכלוסיות חדשות להרחיב את השתתפותן בחיים הציבוריים, התרבותיים, האקדמיים והכלכליים, יש לו השלכות עצמאיות. כמובן שהרשת פורצת דרך בתחומים רבים נוספים, אך כאן אצמצם עצמי לשניים אלו, כיוון שבחינוך עסקינן.

משני התחומים שמזכיר חסון, לתחום השני -- שיתוף המידע -- יש חשיבות גדולה יותר. יש לזכור שהראשון – ידע טריוויאלי – מעולם לא היה בעל חשיבות גדולה. זהו ידע בעל חשיבות מעשית בזמן נתון. חשוב לזכור מספרי טלפון כשאין ספר טלפונים בנמצא. חשוב לדעת מי היה בן גוריון אם האיש ומורשתו מהווים עדיין נושאים חמים בדיון הציבורי, או בתרבות, כך גם לגבי ירון זהבי, למשל. ההתפעמות מאוצר הידע הטריוויאלי של אדם משקפת שני דברים במקביל:

א. את המהפך ביחס אל הידע: מכלי לשיפור חיי האדם לפלקט הנמדד בכמות הדיו הרשומה עליו, ללא קשר לשאלה מה עושים באמצעותו;

ב. את הערגה לידע, ערגה שבה טמון הזיכרון, וטמונה המודעות לכך, שידע הינו מרכיב של התבונה, וכי אדם חכם יותר הוא אדם שיודע לנהל את חייו בצורה תקינה יותר. אולם הידע הזה איננו ידע טריוויאלי. זהו ידע בעל משמעות בניהול חיים מוסריים וחיים המביאים סיפוק לאדם.

למטה אתייחס לסוגיית שיתוף המידע בהוראה ואבקר את הטענה שמדובר ב'מהפכה'. לפני כן אתייחס לטעות, או לחריגה מפורפורציות, שחסון מבטא במאמרו (וגם מבקר אותן), ואשר נובעת, לדעתי, מתסמונת שאותה אני נוהגת לכנות ביני לבין עצמי 'שכרון החושים הדיגיטלי'.

החריגה הראשונה, והפחות חשובה מבניהן היא טעות בהערכת גודל השינויים ועומקם בתקופה שלנו. אני, למשל, לא יכולה להפסיק ולהיזכר בסבא שלי (מצד אבא), שנולד אל גרמניה של 1900, חווה את מלחמת העולם הראשונה כנער, וכבר בגיל 14, נמחה העולם שידע לחלוטין. בהמשך הוא גדל אל תוך הרעיונות המודרניים של הציונות, החליף יבשת, שפה ואורח חיים לטובת חיי חלוץ בעמק יזרעאל, כשבתחילת שנות החמישים של המאה העשרים כבר לא נותר זכר לעולם אותו עזב, ואפשרויות חדשות, איומות בנוגע ליכולת האנושית, נפתחות לפני תודעתו המתבגרת. שוב קרס עולמו עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, שהיה בזמנו מהפכת עולם חוצה משפחות ואהובים, שוב הקים קיבוץ מאפס ומת כשהאחרון עובר תהליכים של הפרטה, רחמנא לצלן. כל זאת – שלוש מהפכות משנות נפש, תפיסת עולם, אקלים ואורח חיים, ללא הקלקה אחת על המחשב!

אני לא יכולה שלא להיזכר בסבתא שלי (מצד אמא), שנישאה בגיל 12 כבת למשפחה עשירה באזרביז'אן התורכית, נדדה כאישה נשואה בין אירן, עירק וירושלים, ובכל תחנה עצרה, חייה את חיי המשפחה המשתנים שלה, וילדה עוד ילדים. במשך 25 שנה היא החליפה ארבע תרבויות שונות, ירדה מנכסיה, הפכה לעקרת בית ענייה במוסררה, ובכל אחת מהתחנות השתלבה וברכה את חייה, בתחילה על כך שהיא בדרך לירושלים, ואחר-כך על שהגיעה אליה. היא הייתה אחת הנשים הראשונות בירושלים של אמצא המאה ה-20 שעשתה יותר מהפלה אחת מתוך הכרה שלא צריך יותר מידי ילדים, ותחשבו על המהפך המנטלי הזה! סבתא יקרה, אני רוצה שתדעי, שגם היום, אני מחרימה את שירת התקווה, ויושבת בהפגנתיות עם כל תושבי בני ברק רבתי, עד שלא יוכנסו כמה שורות על 'לפאתי מערב, קדימה לציון'.

ואני? גדלתי על ברכי דואר ישראל. כשהייתי נערה קיבלנו טלפון חוגה, והיום יש לי נייד, שירותי פדקס ודואר אלקטרוני. וואו! את הספרים שלי אני כותבת בלילה, במקום בבוקר, תוך שאני נעזרת בקבצים האלקטרוניים במקום בספרייה. הג'וק המפורסם שעליו שברתי את השניים בבחינות הבגרות (8085, זוכרים?) ירד מפסי הייצור לפני כ-15 שנה. אני נוסעת לכנסים ליומיים שלושה, וחוזרת הביתה. החנויות שברחוב מתחלפות, העלייה הרוסית ברמת-גן החליפה את זו העירקית. התספורות והמניקור בזול. ה'איינשטיין' החליף את הדיו והדף, ה'וורד' החליף את ה'איינשטיין' והקבצים מאוחסנים בענן, במקום על השולחן. יפה וטוב, אך לא משתווה כלל וכלל לעומק השינויים, עוצמתם, עומקם והאינטנסיביות שלהם אותם חוו סבי וסבתותיי. אפילו לא מדגדג את קצה הקרסול.

אני לא רוצה, חס וחלילה, לזלזל בשינויים הטכנולוגיים: כילדה עם דיסלקציה חמורה שלא רצתה בשום גורל אחר על זה הכולל בתוכו למידה מתמדת, שלא מסוגלת, עד היום, לצרף שני דפים ממסופרים זה לזה ברצף נכון, שלא יכלה לפתור משוואות שהכילו יותר מ-10 סימנים מתמטיים, ושהחליטה לחיות כל עוד היא יכולה ללמוד ורק כל עוד זה כך, ואשר הייתה חייבת להשתלב במגמות הריאליות שהיו שמורות ל'גאונים בלבד' כדי למחות את הכתמים השחורים שהותירה עליה משפחת אימא ואשר השתקפו בעיני משפחת אביה בהשתקפות מוכפלת לאין-סוף, היא העניקה לי חיים על פני המוות, באופן בלתי מטאפורי לחלוטין. וכמוני לרבים אחרים.

כשלא היה לי בית לחזור אליו מבית הספר, היה לי מחשבון מדעי בתיק והרגשתי בבית. בשנות הלימוד באוניברסיטה, היו לי מחשבים וחלקי מחשבים בבית, גם כשלא היו בו די קלוריות להזין בהן את יושביו. מהיום שהגיע טלפון החוגה, ותושבי הקיבוץ חגגו את ניצחון המודרניזציה, אני חלמתי על זה הנייד, וברכתי על הופעתו של זה באותו האופן שבו ברכה סבתי את הגעתה לירושלים. אבל להשוות את המהפכה הדיגיטלית למהפכות שידע העולם במאה ה-19 ובחצי הראשון של המאה ה-20 זו חריגה מפרופורציות שרק שיכרון חושים יכול לאפשר אותה. לא המהפכה הדיגיטלית פוגעת בשכל האנושי אלא התרוממות הרוח המאדירה את ההווה כניצחון הרוח, ומשכיחה את הפרופורציות שנרכשות עם הפרספקטיבה ההיסטורית. וזה, אם תרשו לי, לא חדש בהיסטוריה האנושית.

עתה אפנה לסוגיית מאגרי המידע שהפכו נגישים באינטרנט, ולחריגה השניה מהפרופורציות, שחסון נותן לה ביטוי בכתבתו. כוונתי היא לנטייה לזהות את המוח האנושי עם יכולתו לאגור מידע, או עם סוגי המידע שהוא אוגר. בכל השינויים שאותם הוא מתאר (לחצו על קישור זה, כדי למצוא סיכום מתומצת שלהם), ישנה יכולת אחת, חורצת גורלות, שלא השתנתה, והיא מסמנת של מהות אנושית יותר מכל מהות אחרת, גם אם היא לא מאפיינת את הגזע האנושי בלבד. זוהי היכולת להבחין בין המטרה לה ראוי להקדיש מאמצים ובין המטרה לה לא ראוי להקדיש מאמצים.

ההבחנה היא כמובן תלוית תרבות וערכים, ומה שנחשב ראוי בחברה אחת נחשב מגוחך וחולני בתרבות אחרת. עדיין, היכולת הזו, להבחין בין מטרה שלה ראוי להקדיש מאמצים לבין מטרה שלה לא ראוי להקדיש מאמצים, היא המאפיינת את האנושי בכל סוגי החברות, ובכל רמות הטכנולוגיה המאפיינות אותן. כלומר, לא עצם השימוש בטכנולוגיה הוא חשוב, אלא השאלה מה ניתן לעשות בעזרתה, כדי לקדם מטרה חשובה לחייו של האדם, או ראויה בעניו מבחינה ערכית. הכשרה נכונה לאדם עשויה להעניק לו את היכולת לפתח מתוך המצאי הנגיש לו כלים חדשים, מתאימים, יותר על אלו הקיימים, להשיג את מטרותיו המשתנות.

ומה מכל האמור לעיל מאפיין את החברה המודרנית-חילונית? כאן לא נותר לנו אלא לחזור על דבריו של פוקו, מתוך המאמר 'מהי נאורות?' שהתפרסם בספר בעריכתו של עזמי בשארה, הנאורות, פרוייקט שלא נשלם. האדם המודרני ממציא עצמו מחדש בכל יום ויום, אומר לנו פוקו, תוך שהוא (האדם) שואל את השאלה הבאה: 'מה מכל המצאי המצוי ברשותי (כלים וערכים) חיוני להמשך חיי, ומה כבר לא?' אדם החפץ בחיים מוסריים ישאל, בהתאם: 'מה מכל המצאי (ערכים וטכנולוגיה) גורם לסבל מיותר, ואפשר כבר לוותר עליו בלי להגביר את כמות הסבל, ובמה עלי להשקיע את מאמצי כדי לצמצם את כמות הסבל המיותר?' אפשר גם: 'איזו מטרה מכל המטרות האישיות והתרבותיות הפכה, בתנאים החדשים, למיותרת ולראויה לשינוי, ועל איזו מטרה כדאי לשמור, גם במחיר מסוים?' מכאן יוצא שהאדם המודרני איננו מאופיין בטכנולוגיה דווקא, אלא ביחס הערכי והמוסרי אל המצאי התרבותי-טכנולוגי. האדם המודרני אינו מזהה את הדת, התרבות, המדינה, הכלכלה, הטכנולוגיה, ההתקדמות (באיזה תחום שתהיה), עם הציווי 'ראה וקדש', אלא הוא נכון לבחון את אלו, השכם וערב, לאור המופת של חייו שלו.

היכולת לשאול את השאלות הללו, ובמיוחד את זו המוסרית, חיונית לכל חברה ולכל אדם שחפצים למנוע קריסה של חברות לתהליכים הרסניים ורצחניים כמו אלו שידעה המאה העשרים. ברמה היותר טריוויאלית, היכולת להבחין במטרות שבהן כדאי להשקיע מאמצים לבין כאלו שבהן כבר לא כדאי להשקיע מאמצים היא היכולת אליה משוועים, לשווא, התעשיינים בשווקים הכלכליים. הם משוועים לכוח אדם שידע להנהיג את החברות שלהם הלאה, תוך זיהוי הצרכים החדשים, והמוצרים החדשים שלהם התפנה מקום, ותוך וויתור על הישנים שמוחזקים רק בכוח כוחו של השיווק האגרסיבי. הם מחכים לשווא, משום שמערכות החינוך אינן מכשירות בני אדם שמסוגלים לראות מבעד לקיים את החדש ואת המיותר. הן מכשירות בני אדם שמסוגלים לראות רק בעוד מאותו הדבר סוג של חידוש. ראו בקישור זה ראיון של רוני שני בעיתון כלכליסט עם סר קן רובינסון.

אם נניח שמערכות החינוך יתחילו להוציא בוגרים שמסוגלים להבחין באפשרויות החדשות שהווה פותח, יעלה ביתר תוקף הצורך להקנות יכולת מוסרית המאפשרת לאדם להבחין בין אפשרות ראויה לזו שאינה ראויה – לא ראויה, משום שהיא תביא רווח ליצרן וסבל מיותר לחברה. כמובן, שעל החלטותיו האינדיבידואליות של האדם הבוגר לא תהיה למחנך שליטה.

טכנולוגיות פורצות אל בימת ההיסטוריה ונעלמות ממנה, צורות ממשל עולות ויורדות וכלכלות משנות את העקרונות המנחים את החליפין בין אדם לאדם ובין אדם לטבע. כך יקרה גם לכלכלה הקפיטליסטית, למדינת הלאום ולטכנולוגיה הדיגיטלית. היום הן כאן, ומחר הן לא יהיו. ייתכן שמחר העננים סופגי הכול ימטירו עלינו את שלל המילים שהספגנו לתוכם בגשם אקראי שאותו לא נוכל לנקז מחדש. עד כמה קרוב המחר הזה? לא נוכל לדעת זאת היום (אצלי בבית יש, לכל מקרה שלא יבוא, שלוש מדפסות שונות). אולם היכולות הללו, שאותן ציינתי למעלה, יוותרו בעיניהן כיכולות שיחרצו את גורלו של הפרט ואת גורלן של חברות: כאשר הן יישחקו יעלה הסבל האנושי, וכאשר הן יתפתחו הוא ירד. כשאנו מבינים את העיקרון הזה, אנו מבינים את המהפכה הדיגיטלית כשינוי של באמצעים העומדים לרשותנו, ולא כשינוי מהותי של פני האנושות.

לצערנו, או לשמחתנו, המוח האנושי משנה את דרך עיבוד הנתונים שלו בקלות רבה. תלמיד שבמשך שנים התקשה להבין משוואות פשוטות, יראה פתאום את הדרך לפתירתן ויחוש את התוספת המוברכת לתפקוד של מוחו, משעה שילמד להבין את המשוואות כשפה. אגדה אורבנית מספרת שבמקרה כזה גם סיכוייו לחלות באלצהיימר לעת זקנה ירדו. לא בדקתי. אדם משותק ילמד להפעיל את אבריו משעה שיאמן את גופו ומוחו בדרכים חלופיות לאינטראקציה עם העולם (תעיד על כך העובדה שברגע זה אני כותבת). קוראים לתופעה הזו 'מוח גמיש'.

חינוך נכון הוא תהליך שמכונן את הגמישות הזו ומאפשר את האדם הלומד והמתפתח בעתיד, על חשבונו של זה שיכולותיו הקוגניטיביות הולכות ומצטמצמות. למרבה הצער, גמישות המוח האנושי מאפשרת גם צמצום מאסיבי של יכולות גופניות וקוגניטיביות. דברים שנראים בלתי מתקבלים על הדעת בגלל רשעותם בתקופה אחת, הופכים מובנים מאליהם בתקופה אחרת, תוך שהמוח מספק הסברים והצדקות, ומרחיק מטווח הקליטה וממערכות עיבוד הנתונים, את המידע שמפריע לתהליך. תהליכי השמדת יהדות אירופה מהווים אקזמפלר לתהליך כזה, וניסויים בפסיכולוגיה מראשית שנות השישים מורים לנו שאקזמפלר זה משקף את המוח האנושי המודרני באופן הדוק יותר ממה שאנו מוכנים להאמין, במיוחד בארץ ישראל. יחסה של מדינת ישראל לאוכלוסיות הכבושות שבה, ולפליטים המתדפקים על גבולותיה, ממחיש את הממצאים של מחקרים אלו, אבל לא ניתן לומר זאת כיום בארץ ישראל מכיוון שהמוח של מרבית האזרחים כבר עבר את הטרנספורמציות הדרושות להמשך התהליכים ולהצדקותיהם (קישור למאמר שלי בנושא, ולעוד כתבה, אחת מיני רבות לאין ספור, ולעוד קטע שבדיוק מצאתי היום, ולא התאפקתי, ועוד אחד שמצאתי אחרי ששמתי את המאמר באתר). במקרים כאלו נוצר נתק בין האדם החושב לבין המציאות, והאדם מוצא עצמו מעורב בתהליכים הרסניים, תוך שהוא מאמין שהוא אדם טוב ושהוא פועל כהלכה וששונות רבה מתקיימת בינו ובין הרוע שהיה, או מתרחש, מעבר לגבולותיו. העצבים המלווים את הוויכוח במקרים אלו, וחוסר הנכונות העקרונית להתחיל בו, הם הסימפטומים היחידים לכך שהתהליך מתרחש. תאודור אדורנו הקדיש לתהליכים אלו את החלק השלישי של הספר שלו Negative Dialectics, ותהליכים אלו, אותם הוא מתאר, הקנו לספר את שמו.

למידה וחינוך היו, מאז ומעולם, מבחינת הפילוסופיה שהנחתה אותם (או, אולי לא היו כך מעולם?), מוסדות חברתיים שמטרתם לתרום להתפתחותו של מוח שמעבד מידע באופן הראשון ומונע, או מעכב, התפתחותו של מוח הפועל בכיוון השני. אולם מוסדות חינוך הם מוסדות אנושיים. ככאלו הם יכולים לשנות את פניהם בקלות רבה, ולהפוך את כיוון ההתפתחות של המוח של התלמידים העוברים דרכם: ממוח שמסוגל לעבד מידע תוך פיתוח היכולת להבחין בין הראוי ללא ראוי, והמסוגל לבחון את החלטותיו בהתאם למטרות המשתנות, תוך תשומת לב לסבל שגורמים המעשים ו/או המטרות, למוח שמזהה את הטוב והראוי עם הציווי החברתי, עם פקודות ועם מסורת. במקרה האחרון הליכה בדרך שמתווה המנהיג, או הנורמות, תהווה את המצפן המדריך את ההתנהגות הפרט גם בשעה שדרך זו תגרום סבל איום ומיותר. אלימות כלפי מי שמתעקש להציג מידע המערער על הדרך תתלווה להתדרדרות הקוגניציה של חברי החברה, כמו גם להתכווצות תהליכי ההוראה והמחקר במסגרותיה. הטכנולוגיה תשרת את שני התהליכים באותה המידה, והיא יכולה לפרוח ולשגשג בשירות התהליכים מן הסוג השני. לכך עלינו להיות ערים כשאנו עושים בה שימוש. אולם הטכנולוגיה, כשלעצמה, אינה מהפכה. היכולות שמתפתחות באמצעותה, או נמחות באמצעותה, הן החוט המוליך למהפכות, התפתחות, קיפאון או ניוון.

המשך: שיתוף קבצים ושיתוף מידע (לחצו על קישור זה)