חינוך

שיכרון חושים דיגיטלי -- המשך

 

אנו ממשיכים מהמקום בו הפסקנו, אל השאלה מה משמעותן של טכנולוגיות שיתוף המידע בחינוך

שכרון חושים דיגיטלי

תגובה לכתבתו של ניר חסון 'הסמארטפון מחסל את הידע הכללי' על מהפיכת המידע והשפעתה על המוח האנושי.

כתובות נאצה, הרס וקקי גם א'

איגרת זו נכתבה על ידי מורה, המבכה את הבורות במערכת בה לימדה. האיגרת נכתבה בשנת 1998, ומאז נעשתה רלוונטית יותר. היא מובאת כאן לעיון הגולשים והגולשות.
 
'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות' אמר פעם איש חכם אחד, וצדק. הוא רק שכח כמה אנחנו אוהבים להפעיל את התותחים כדי להשתיק את המוזות, ועד כמה חיוני להפעיל תותחים כשהמוזות סובלות ממחלות ניווניות, או משיתוק מוחין.
 

היכן לשים גבולות, ובאילו נסיבות

כל הורה שואל/ת את עצמו/ה מספר פעמים ביום את השאלה. רבים מאתנו כבר עברו מספר סדנאות, בהן למדו להגיד 'די!' 'לא!' 'אין שוקו ב-12 בלילה' 'עכשיו לקום!' וכיו"ב. או, אולי למדו בדיוק את ההפך: 'אם הילדה רוצה, סימן שהיא צריכה', 'אם ילד בוכה, אז לא טוב לו', 'ילדים הם לא שעון, צורכיהם אינם מאורגנים לפי סדר היום שלנו ובכל זאת יש להם צרכים'. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור הבא, אשר ארע לי.

זהירות,נימוסים!

ניתן להגדיר נימוסים כמכלול של מחוות ודפוסי התנהגות המאפשרים לקיים יחסים חברתיים מבלי לפגוע בשותפים ליחסים אלו. מן ההגדרה הזו אנו למדים כי נימוסים הם עניין ראוי וחשוב. אולם מהי התנהגות אשר 'איננה פוגעת?' בחברה אחת מגע עדין של יד על כתף תסמן על תחושת אמפטיה וקבלה, ובחברה אחרת תחשב מחווה כזו לחדירה אלימה לפרטיות. אכילה בידים נחשבת בחלקים מסוימים של העולם לדרך אכילה נכונה ובריאה ובחלקים אחרים למעשה ברברי, אשר עשוי למנוע מן המסובים לשולחן להמשיך בארוחתם. כיצד קורה הדבר? הדבר קורה משום שמערכת הנימוסים עצמה אינה מבוססת על הגיון אלא על הסכמה.

אוי השרוך, אוי הברוך! חלק א'

גולשות וגולשים יקרים, להלן קטע ממפגש פילוסופי מסדרה שאותה נפרסם בהמשך, העוסקת בפוסט קולוניאליזם וחירות. המאמר מוגן בזכויות יוצרים, אין לצטט ממנו ללא הפניה למקור, או לעשות בו שימוש מסחרי ללא אישור מפורש ממכון אור לאומנויות הרוח. מפאת התארכות היריעה, אנו מביאים כאן את תחילת הפרק, המחולק לשלושה מאמרים נפרדים.

שלב תוכן